ו"ע 39074-08-11

בזיקה להחלטות קודמות הרי עתה לאחר שבית המשפט העליון אמר את דברו בצורה ברורה בדנ"א 2591/14 ודנ"א 2597/14 יש להכריע גם בערר זה.

יאמר כי מעבר לכך שפסקי הדין לעיל שניתנו מחייבים את הוועדה, הם גם עולים בקנה אחד עם עמדתה והבנתה את המצב המשפטי לצד הצורך להפנות משאבים אדירים לפיצוי ניצולי שואה חיים לאחר שהורחבו עד מאד הזכאויות לעומת אלו שהיו קיימות בעבר וכאשר בפתח ממתינים אלפי שלא לומר עשרות אלפי זכאים להכרה בעניינם וכאשר אם זו תוכר, תישא הקופה הציבורית בנטל כבד שאין לו שום קשר בהערכות ובציפיות שהיו קיימות בעת חתימת הסכמי השילומים.

זכות גדולה היא לפצות ניצולי שואה על סבלם, חובה גדולה היא לא לנהוג בקלות ראש בכספו של הציבור ולכן מעבר לאמור בפסקי הדין המחייבים לעיל, תוצאתם מקבלת משנה תוקף נוכח המציאות הנוכחית לאור החוק, התפתחות הפסיקה ותוצאותיה.

בית המשפט העליון קבע כי הזכות לתגמולים לא תעבור בירושה אלא אם כן זו התגבשה בחייו של המנוח והפכה לחוב.

גם את חריגי "הטעות" ו"הליך תלוי ועומד" פירש בית המשפט העליון בצמצום ובית המשפט אישר במצב בו נפטר אדם להשלים את ההכרעה בהליך שנפתח בחייו אך לא לפתוח בהליך אחר או לערער אחריו.

בית המשפט העליון שבמקרה דנן דן בתיקים של מנוחים יוצאי לוב היה ער לכך שתביעותיהם נדחו ולאחר שנים שונתה ההלכה וניתנה הכרה גורפת בעקבות החלטה מנהלית לכל ניצול שביקש זאת, הכל לאחר פסק הדין בעניין טייר ובכל זאת לא ראה לנכון לאפשר ליורשים לבקש או לפעול כנגד החלטת הדחיה הראשונה שבעניינם ניתנה בתחילת שנות האלפיים.

התמונה המשפטית ברורה, אנו סבורים כי מעבר לנכונותה המשפטית, יש בה כדי לחלק את העוגה בצורה נכונה יותר ולמי שבאמת נזקק-ניצולי השואה אשר חיים בקרבנו.

ומן הכלל אל הפרט:

למרות החלטות קודמות, לא הוגשו השלמות טיעון לאחר ההכרעה בדנ"א, לא במועד ולא בכלל.

העורר יליד 1929 מיהודי לוב הגיש את תביעתו למשיבה במאי 2001 ונדחה בחודש אוקטובר 2002. העורר נפטר ביום 5.3.09 עוד לפני מתן ההחלטה המנהלית בדבר הכרה ביהודי לוב ולפני מועד תחילת הזכאות על פי אותה החלטה.