ו"ע 1887-03-14 לב קטמון הישנה בע"מ נ' ירושלים

1.בהמשך לדיון מיום 29.3.2016 ומשלא נמסרה הודעה אחרת על-ידי העוררת עד למועד שנקבע, ניתנת החלטתי בבקשה להורות על עיכוב הליכי גבייה, שלא כדין, כדלקמן.

2.ייאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי דין הבקשה להתקבל, הן מטעם דיוני והן מטעם מהותי. ראשית, בתמצית, מטעם דיוני, משקבעתי בהחלטתי מיום 4.2.2015 כי לא מצאתי טעם ועילה מספקת להידרש לבקשת המשיב מיום 25.11.2014 לסילוק חלק הערר הנוגע לחיוב במס שבח, על הסף וכי בקשה זו תידון בגדר פסק-הדין, לא היה מקום לנקוט הליכי גבייה בעניין חיוב מס השבח, אף אם אלה הוטלו על חשבונות המוכרים ולא על חשבונות העוררת, זאת נוכח הקבוע בסעיף 91(ב) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן – החוק), והיה על המשיב להמתין עד למתן פסק-הדין בערר. ודוקו, בכתב הערר הלינה העוררת כנגד החלטת המנהל לדחות את ההשגה שהוגשה על-ידה, גם בעניין חיוב מס השבח. עיון בהחלטה בהשגה שצורפה לערר כנספח 2 (בסעיף 4) מעלה, כי החלטת המנהל "...תקפה בשומת הרכישה הר"מ ובשומות מס השבח (לב קטמון) שמס' 113051478, 113028989 (שחר שלום ודוד פריג')". משדחה המנהל את טענות העוררת בהשגה שהוגשה לפניו גם בעניין חיוב מס השבח, מטעם ענייני – בנוגע לשווי העִסקה ולעניין ניכוי ההוצאות בשומות השבח, הייתה רשאית לכאורה לכלול בגדר הערר טענות גם כנגד חלק זה בהשגה.

3.מטעם מהותי, בתגובת העוררת לבקשת המשיב למחיקת חלק הערר הנוגע לחיוב במס שבח, נטען כי לא הייתה מניעה לכלול בגדר הערר טענות בדבר סיווג העִסקה, זאת מכוח סעיף 88 לחוק שלפיו "...הרואה עצמו מקופח בהחלטת המנהל..." רשאי להגיש ערר. לטענת העוררת, משראתה עצמה מקופחת מהחלטת המנהל, רשאית הייתה לחלוק על השומה גם בעניין חיוב מס השבח, אף שהִנה רוכשת המקרקעין.

4.אכן, טענת העוררת (כרוכשת המקרקעין) האם עומדת לה הזכות להגיש את הערר ולטעון בעניין חיובים המוטלים על-פי דין על המוכר, לא נקייה מספקות. אומנם, יש פסיקה הנוקטת בגישה מרחיבה ותכליתית התומכת לכאורה בעמדת העוררת (ראו: בר"ע (י-ם) 3072/07 מנהל מס שבח מקרקעין נ' עזרא שהם פִסקה 7 (25.4.2007)), לפיה סעיף 88 לחוק מעניק זכות ערר למי שרואה עצמו מקופח וכי הוראה זו על-פי טיבה אינה מתייחסת בהכרח לנישום עצמו אלא לכל מי שנפגע כתוצאה מהחלטת המנהל, לרבות רוכש המקרקעין. אולם, קיימת גישה אחרת, שהובאה בכתב התשובה לערר (בעניין גשמי ברכה), הנסמכת על פרשנות מילולית של הוראות החוק הנגזרת מכוח חיוב מוכר המקרקעין, על-פיו, לשאת בתשלום מס שבח, ולפיה רק מוכר המקרקעין רשאי להשיג על חיוב במס שבח. מכאן, כי נדרשת הכרעה בין הגישות השונות. אולם, כפי שקבעתי, סוגיה זו תתברר בגדר פסק-הדין, ככל שיהיה בכך צורך.

5.סוף דבר, הנני נעתר לבקשה ומורה על ביטול העיקול שהוטל על חשבונות המוכרים, וכמפורט בבקשה.

6.בנסיבות העניין, לא ייעשה בשלב זה צו להוצאות ואלה ייפסקו, בהתאם לתוצאות, בגדר פסק-הדין.

7.הצדדים יתייצבו לישיבת ההוכחות ולסיום שמיעת הראיות, במועד שנקבע ליום 30.6.2016 בשעה 10:00 ויערכו לסכם את טענותיהם בעל-פה בתום הדיון.

8.המזכירות תעביר בדחיפות החלטתי לחברי הוועדה ולצדדים.

ניתנה היום, כ"א אדר ב' תשע"ו, 31 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.