ורון נ' זינגר ואח'

פסק דין

1.בפני תביעה שטרית, בסך של 30,250 ש"ח (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט). התובעת היא הגב' זהבה ורון, ואילו הנתבעים הם ה"ה אריאלה ובנימין זינגר. התיק נפתח בהוצאה לפועל (תיק 1702476104), עת הוגש לביצוע שטר חוב שמסרו הנתבעים.

2.ביום 16.6.2011 ניתנה בהסכמה רשות להתגונן, וביום 1.3.2012 נערכה בפני ישיבה מקדמית, אשר התנהלה באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול, וכן על אסופת קבלות שביקשה התובעת לצרף, ושהוגשו לתיק (תוך הסתייגות הנתבעים ממשקלן, נכונותן, או היותן משקפות עבודות שעל הנתבעים היה לשאת בהן).

3.כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

4.אין חולק, כי התובעת השכירה לנתבעים בית מגורים, הכולל חצר וגינה, אשר שימש בפועל (ובהסכמה מראש) כגן ילדים, וזאת למשך 10 שנים. אין חולק, כי נחתם הסכם שכירות אשר הוארך מפעם לפעם, וכי מעת לעת במהלך שנות השכירות היו לתובעת טענות שונות לגבי רמת אחזקת המושכר, אולם הדבר לא מנע, כאמור, את חידוש החוזה. אין חולק, כי בתום תקופת השכירות הוחזרה החזקה בו לידי התובעת, וכי על הנתבעים היתה מוטלת החובה להחזיר את המושכר לידי התובעת, כשהוא במצבו כפי שהיא בתחילת השכירות, למעט בלאי סביר.

5.המחלוקת העיקרית הניטשת בין הצדדים היא בשאלה עד כמה, אם בכלל, עמדו הנתבעים בחובה זו שהוטלה עליהם בחוזה.

5.1טענות התובעת הן, בקליפת אגוז, כי המושכר הוחזר לה במצב ירוד, כאשר חלקים ממנו נצבעו ולא הוחזרו לצבעם המקורי, כאשר הגינה הרוסה, כאשר אביזרים שונים שבורים, וכאשר פסולת מושלכת במקום וטעונה פינוי. לדבריה עוד, החזרת החזקה נעשתה בחטף, תוך שהנתבעת כלל אינה מתעכבת איתה לשם מעבר על הנכס והתרשמות משותפת ממצבו. לטענתה, פנתה בו ביום לשמאי, שישום את הנזקים ואת העלויות הנדרשות להחזרת המצב לקדמותו. צורפה חוות-דעת שנערכה שבועות ארוכים לאחר החזרת החזקה, ואשר נכתב בה, כי התבססה על ביקור במקום ביום החזרת החזקה, על דיווח התובעת אודות המצב כפי שהיא בעת השכרת הנכס מלכתחילה, ועל עלויות בפועל של עבודות תיקון שבוצעו. צורפו גם קבלות, כמוסכם, וכנזכר לעיל, בסך מצטבר של 21,350 ש"ח.

5.2טענות הנתבעים הן, בקליפת אגוז, כי המושכר הוחזר במצב תקין וטוב, כפי שהיה (למעט בלאי סביר), כי קודם להחזרת החזקה הזמינה הנתבעת למקום בעל מקצוע, ששיפץ וצבע ותיקן את הטעון תיקון (בקשה להזמנתו להעיד הוגשה לתיק), כי התובעת סיירה במושכר בעת החזרת החזקה, וכשיצאה ממנו לא אמרה דבר וחצי דבר אודות פגמים לכאורה, וכן, כי הרבה מהטעון תיקון לשיטת המומחה נופל בגדר בלאי סביר, וחלקו פשוט אינו משקף את המציאות בעת ההחזרה. לשיטתה, עצם חידוש החוזה שנה אחר שנה, חרף אותן פניות של התובעת, מעיד כי בפועל המצב היה תקין לכל אורך הדרך, וכל הערה שהיתה – תוקנה.

6."פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

7.מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו. כפי שהבהרתי לצדדים במהלך הדיון הלא-פורמאלי, שעה שלא כל החומר העובדתי בפני, ורבים מהעדים כלל לא נשמעו, אפילו לא באופן בלתי-פורמאלי, משקף פסק-דין זה גם הערכה, בין היתר, של עוצמת הסיכוי והסיכון הראייתי הניצבים בפני כל אחד מהצדדים.

8.לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 19,800 ש"ח.

9.סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יתווסף עליו סך נוסף של 3,600 ש"ח, כהוצאות משפט, והסך הכולל יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. במקרה כזה, יחודשו הליכי ההוצאה לפועל בתיק 1702476104 לגביית הסכום הפסוק, כאמור לעיל.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ב, 11 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.