וקנין נ' ברוך

פסק דין

לפני תביעה קטנה לפיצוי התובע על נזקים שעל פי הנטען נגרמו לרכבו שעה שהנתבע – שכנו של התובע, גרר את הרכב מחניית בית הנתבע אל המדרכה שבסמוך לה.

על פי טענת התובע, כפי שזו נשמעה בעדותו בפני, ביום ו' 24.12.2010, בסמוך לכניסת השבת, הוא החנה את רכבו בשביל עפר בכניסה לבית הנתבע, עלה לביתו למספר דקות ומיד לאחר מכן חזר לרכב עם בת זוגו – הגב' נופר מיטל כהן, כשבכוונתם לנסוע לבית הוריה. או אז הבחינו השניים כי בנו של הנתבע החנה את רכבו כך שהרכב חוסם את רכב התובע. הבן סירב להזיז את הרכב וצעק ואיים על התובע, תוך שטען כי התובע החנה את רכבו בחנייה הפרטית של בית הנתבע. התובע השיב כי אם בנו של הנתבע לא יזיז את הרכב, יישאר רכב התובע במקום עד למוצאי השבת. התובע ובת זוגו החלו ללכת ברגל ואז יצא הנתבע ממרפסת ביתו ואיים שכשיחזרו הרכב לא יהיה שם. בשעה 23:00 באותו היום, חזרו התובע ובת זוגו לביתם והבחינו כי רכב התובע נגרר אחורנית למדרכה, כאשר היו סימני גרירה במקום. השניים עלו לביתם ובשעה 24:00 לערך הבחינו כי הונח דו"ח חנייה על שמשת הרכב, בגין חניה המפריעה להולכי רגל. התובע ובת זוגו הבחינו כי נגרם נזק לרכב ובת הזוג הזמינה את המשטרה. השוטרת שהגיעה למקום ראתה את סימני הגרירה ואת הנזקים ברכב התובע והמשטרה ביטלה את דו"חות החנייה שנרשמו לתובע.

הנתבע מכחיש את הנטען כלפיו. לטענתו, באותו ליל שישי התובע החנה את רכבו על המדרכה בצורה שאילצה הולכי רגל לרדת לכביש. בנו של הנתבע ביקש מהתובע להזיז את הרכב אך התובע סרב ואיים על הבן. הנתבע יצא מביתו וביקש מהתובע להזיז את הרכב אך התובע סרב וקילל את הנתבע ואיים כי ישאיר את הרכב באותה הצורה עד למוצאי שבת וכך היה. בנו של הנתבע הזמין ניידת משטרה למקום והשוטרים רשמו לתובע דו"ח בגין חנייה על המדרכה והפרעה להולכי רגל. הנתבע מוסיף וטוען כי בת זוגו של התובע אף העלילה עליו שהוא איים עליה, והתברר במשטרה כי היא דוברת שקר. הנתבע טוען כי ביום ראשון שלאחר מכן, בשעה שישב במרפסת ביתו, הוא שמע רעש חזק של מכה וראה שבת זוגו של התובע פגעה ברכב חונה, כשניסתה לנסוע אחורנית. לטענת הנתבע, אם נגרם נזק לרכב התובע, הרי שהוא נגרם כתוצאה מאותה פגיעה ברכב החונה, והתביעה איננה אלא נקמה בנתבע שהזמין את ניידת המשטרה שתרשום לתובע דו"חות. עוד טוען הנתבע כי רכבו אינו יכול לגרור את רכב התובע, בלא שייגרם נזק לרכב הנתבע.

בדיון שהתקיים בפני העידו התובע ובת זוגו וכן העיד הנתבע.

לאחר שמיעת העדויות ועיון בחומר הראיות, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז-1976, יפורטו להלן נימוקי פסק-הדין בצורה תמציתית.

אין חולק כי הצדדים הינם שכנים וכי במועד הרלוונטי – ליל שישי 24.12.2010, התעוררה ביניהם מריבה סביב נושא החנייה.

בניגוד לטענת הנתבע בכתב ההגנה, ולפיה באותו ליל שישי התובע החנה את רכבו מלכתחילה על המדרכה, הרי שמן העדויות עלה כי התובע החנה את רכבו בתוך חניית ביתו של הנתבע, ורק לאחר מכן הרכב הוזז אחורנית אל המדרכה. הנתבע אישר בעדותו כי "הם נכנסו לחניה שלי" (עמ' 5 שורה 23 לפרוטוקול) ועוד הוא אישר כי מדובר בחניה סגורה, כאשר בצידה האחד קיר ובצידה השני עמודי הבית (עמ' 6 שורות 14-15 לפרוטוקול).

זאת ועוד, בניגוד לטענת הנתבע בכתב ההגנה, ולפיה הוא ובנו ביקשו מן התובע להזיז את רכבו מהמקום והתובע סרב, עלה מעדות הנתבע כי בנו של הנתבע מנע מן התובע את האפשרות להוציא משם את רכבו, עת החנה את רכבו על המדרכה באופן שחסם את רכב התובע. כך, בעמ' 5 שורות 27-28 לפרוטוקול העיד הנתבע: "אמרתי לו "שאולי בוא תזיז את הרכב אז הבן בא עצבני סגר לך את האוטו...".

נמצא, אפוא, כי לפני כניסת השבת החנה התובע את רכבו בחניית ביתו של הנתבע, ולא על המדרכה, ומשנחסם הרכב על ידי בנו של הנתבע והתעוררה מריבה בין הצדדים, השאיר התובע את הרכב במקום ועזב רגלית. מעדויות הצדדים עלה בבירור כי בעקבות זאת "ניצתה אש" ביניהם והחלו צעקות הדדיות, כאשר מאוחר יותר באותו ערב הנתבע אף הזמין את משטרת ישראל וכשהגיעה הניידת הנתבע אמר לשוטר "שהוא לא זז אם הוא לא רושם דו"ח" (עמ' 6 שורה 1 לפרוטוקול).

על פי עדות התובע ובת זוגו, שהותירה רושם אמין, כאשר הם שבו לביתם באותו לילה הם הבחינו בכך שרכבם נגרר אחורנית מחניית ביתו של הנתבע אל המדרכה, וכן הם הבחינו כי נגרמו לרכב נזקים וכי נכתב על מכסה המנוע "בן זונה" והיו סימני גרירה במקום (ראה עדות התובע בעמ' 1 שורות 22-23, ובעמ' 3 שורות 13-18 לפרוטוקול, ועדות בת זוגו בעמ' 4 שורות 25-27 לפרוטוקול).

עדויות התובע ובת זוגו בעניין זה נתמכות בדו"ח פעולה משטרתי מיום 25.12.2010 בשעה 00:40 ובשעה 00:45, שם צוין כי בת זוגו של התובע דיווחה כי שכניה ממשפחת ברוך גררו את הרכב למדרכה וכתוצאה מכך נגרם נזק לרכב וניתן דו"ח על חנייה במדרכה וכן דיווחה שנרשמה קללה על הרכב, כאשר השוטרת מציינת בדו"ח הפעולה כי ישנם סימני גרירה של הרכב על החצץ וכי בת זוגו של התובע הצביעה לה על המכות ברכב.

עדויותיהם של התובע ושל בת זוגו בפני היו מהימנות ועקביות, נתתי בהן אמון והעדפתי אותן על פני עדות הנתבע. הנתבע, מצדו, נמנע מלזמן לדיון את בנו, שעל פי העדויות נכח באירוע והיה מעורב באותה מריבה.

התובעים הוכיחו, אפוא, כי בעוד שלפני כניסת השבת רכב התובע חנה בתוך חניית ביתו של הנתבע, כשרכב הנתבע חסם את רכב התובע, הרי שעד שחזר התובע למקום לאחר מס' שעות, נגרר רכבו אחורנית אל עבר המדרכה, תוך שצוירה על מכסה המנוע אותה קללה, כאשר הנתבע הזמין את משטרת ישראל ודרש שיירשם לתובע דו"ח על חסימת המדרכה, ונרשמו שני דו"חות כאלו. על פי מזכר משטרת ישראל, דו"חות אלו בוטלו מאוחר יותר.

בנסיבות אלה וכאמור, תוך מתן אמון בעדויות התובע ובת זוגו בפני, שוכנעתי כי התובעים הוכיחו, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, משמע - בבחינת אפשרות מסתברת יותר, כי בשל אותה מריבה שפרצה בין הצדדים וכעסו של הנתבע על הותרת רכב התובע בחניית ביתו, מימש הנתבע את האיום ששלח לתובע קודם לכן ולפיו כשיחזור "האוטו לא יהיה שם", וגרר את רכב התובע מחניית ביתו אל עבר המדרכה.

טענת התובע כי בשל גרירת הרכב נגרמו לרכבו הנזקים המפורטים בחוות דעת השמאי, לא נסתרה. טענת הנתבע ולפיה הנזקים נגרמו ביום א' שלאחר אותה שבת, בעת שבת זוגו של התובע פגעה ברכב אחר, נסתרת מהאמור בדו"ח הפעולה המשטרתי, שם, כאמור, צוין כבר ביום ו' לאחר חצות כי בת זוגו של התובע הצביעה על הנזקים שנגרמו לרכב, כמפורט בדו"ח הפעולה. בהתחשב בתיאור מקום החנייה בו הוחנה רכב התובע (חנייה סגורה שבצידייה קיר ועמודי הבית), ובהתחשב בכך שהגרירה נעשתה שלא בסיועו של נהג היושב ברכב התובע ושולט בהגה, יכולים הנזקים שנקבעו בחוות דעת השמאי להתיישב עם נסיבות הגרירה והמקום כאמור. מאידך גיסא ובניגוד לטענת הנתבע, בהחלט ייתכן שלרכב הגורר, שבתוכו יושב נהג, לא יגרם כל נזק באותה גרירה.

יחד עם זאת, התובע לא הוכיח את הנזק בגין "הפסד זמן, טרטורים וימי עבודה".

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבע לשלם לתובע סך של 4,780 ש"ח, בתוספת אגרת בית משפט בסך של 53 ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (29.3.11) ועד למועד התשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש בתוך 15 יום בבית המשפט המחוזי בנצרת.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ב, 26 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.