ועדה מקומית לתכנון עמק הירדן נ' דור אלון ניהול מתחמים קמעונאיים בע"מ ואח'

גזר דין לנאשמת 1

פתח דבר

בכתב האישום שהוגש ביום 26.03.12 יוחסה לנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת") עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 , 14 , 15 ו – 16 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), וכן לפי פריטים 2.2א ו- 4.7 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה 1995.

ביום 07.10.2013 הורשעה הנאשמת 1 , בעובדות כתב האישום.

טיעוני הצדדים לעונש

המאשימה טענה כי הנאשמת הפרה את חוקי הרישוי ועשתה דין לעצמה במשך לא פחות מחמש שנים, היות ועסקינן בעבירה נמשכת, כאשר ההיתר הזמני שהיה בידי הנאשמת פג בשנית 2004, וזו פעלה לפחות משנת 2006 ללא רישיון, כל זאת בניגוד להוראות לדין, ולכן יש להחמיר בעונשה.

עוד טענה המאשימה כי, הנאשמת פגעה בערכים חברתיים של שוויון והגנה על שלום הציבור, כאשר נסיבות ביצוע העבירה אין בהם להקל בעונשה ובהעדר נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, יש להטיל עליה קנס שהוטל במקרים דומים של ניהול תחנת דלק ללא רישיון, המגיע עד עשרות אלפי שקלים, ובמקרה זה הקנס לא יפחת מ- 100,000 ₪.

מנגד, טענה הנאשמת כי ביום 25.03.12, בחלוף כחודש וחצי מהגשת כתב האישום, קיבלה הנאשמת רישיון עסק להפעלת העסק נשוא כתב האישום, כאשר עד לקבלת רישיון זה, פעלה הנאשמת בשיתוף פעולה מול הגורמים הרלוונטיים ברשות הרישוי, כאשר בידי הנאשמת התקבלו מספר אורכות לשם השלמת הליכי הרישוי, דבר המלמד על מורכבותם של הליכי הרישוי.

לטענת הנאשמת, בנסיבות האמורות, ובשים לב כי הנאשמת פעלה בתיאום עם הרשות, הרי שמידת הפגיעה בערך החברתי הינה מינימאלית.

הוסיפה הנאשמת וטענה כי, בבחינת מדיניות הענישה, במקרים דומים של ניהול תחנת דלק ללא רישיון, הוטלו על הנאשמים קנסות שבין 5,000 ₪ עד 25,000 ₪.

עוד טענה הנאשמת כי בשים לב לרישיון העסק שהוצא, על עונשה של הנאשמת להיות בשוליים הבינוניים/נמוכים של המתחם, דהיינו קנס בינוני מינימאלי, ומבקשת לקבוע כי העונש הראוי הינו בסך של 10,000 ₪ בלבד.

דיון והכרעה

ביום 10.7.12 נכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". על בית המשפט עת בא לקבוע את עונשו של הנאשם, ללכת בדרך אשר התווה המחוקק בתיקון הנ"ל, ובין היתר לבחון מהו העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירה המתוארת בכתב האישום.

אשר על כן, עונשה של הנאשמת, אמור להיקבע, על פי סעיף 40 ג' (ב) לחוק העונשין, תוך קביעת מתחם העונש, בהתאם למשקלן של הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נסיבות אישיות, נסיבות שאינן כרוכות בביצוע העבירה ומתן משקל יחסי מתאים לכל אחד לאותן נסיבות. בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, לכאן ולכאן, מתוך שיקולים שעיקרם שיקום העבריין, או הגנה על שלום הציבור ועוד.

אין חולק כי בזמנים הרלוונטיים להגשת כתב האישום, העסק נשוא האישום הופעל ללא רישיון כדין.

אשר לפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, הרי הפעלת עסק ללא רישיון, יש בה כדי להביא ליצירת סיכון לציבור, ככל ולא מולאו כלל הדרישות להפעלתו, במיוחד שעסקינן בעסק אליו מגיעים מספר רב של לקוחות, ונעשה בו שימוש בחומר דליק.

אין בטיעוניה של הנאשמת כדי לסייע לה, ככל שבסופו של יום, עד להגשת כתב אישום, טרם הונפק רישיון עסק לנאשמת. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה כי בסופו של יום, ולאחר הגשת כתב האישום, הנפיקה הנאשמת רישיון להפעלת העסק, ולו באופן זמני, עד סוף חודש 03/2014, שיש בו כדי להוות נסיבה לקולה בקביעת העונש.

ענישה הינה לעולם אינדיבידואלית וצריך להתאים את העונש למקרה הספציפי הנדון, תוך התחשבות במתחם הענישה שנקבע בפסיקה עד כה, ביחס לעבירה מסוג העבירה שאנו דנים בה, כאשר לנסיבות האישיות משקל משמעותי בקביעת העונש.

במקרה דנן, עסקינן בעסק שפעילותו מניבה רווחים לנאשמת, ומשלא הוכח אחרת, ההנחה שמדובר בעסק המופקים ממנו רווחים. עוד יש להדגיש כי העסק פעל למשך כחמש שנים ללא רישיון עסק, ועובדה זו יש לתת ביטוי בעונש שיוטל על הנאשמת.

מהפסיקה אשר הונחה בפניי, לא ניתן ללמוד על ענישה אחידה, ועל כן אין לראות בפסיקה שהוגשה על ידי הצדדים כמחייבת או כמצביעה על רמת ענישה. יחד עם זאת, העונש הראוי לעבירות מסוג העבירה נשוא ענייננו הינו עונש של קנס כספי הנע בין 30,000 ₪ עד 80,000 ₪ זאת בהתחשב בשיקולים שמניתי לעיל.