ונונו נ' הראל-שכטר ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

ביום 28.03.10 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

גרסת התובע, כי הוא נסע בנתיב השמאלי המאפשר פניה שמאלה. הנתבעת שהייתה בנתיב האמצעי מבין שלושה סטתה עם רכבה לנתיב הנסיעה של התובע והשניים התנגשו.

גרסת הנתבעת כי הם עמדו בפקק שעה שדלק ברמזור אור אדום. הנתבעת ביקשה לפנות שמאלה השתלבה בנתיב הנסיעה השמאלי המורה על נסיעה שמאלה וזאת כמעט לגמרי. כאשר הרמזור התחלף לירוק פגע בה נהג הרכב התובע.

אין מחלוקת בתיק זה כי כוונת נהגת רכב הנתבעים היה לעבור מהנתיב האמצעי לנתיב השמאלי בכוונה לפנות שמאלה. נהגת רכב הנתבעים העידה על כך במהלך עדותה בבית המשפט.

תקנה 40 ותקנה 41 לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 קובעות כדלקמן:

תק' (מס' 3)
תש"ל-1970סימן ג': סטיה, פניה ונסיעה אחורנית

סטיה מנתיב נסיעהתק' (מס' 3)
תש"ל-197040.(א)לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון.

(ב)בכביש שאינו חד-סטרי המחולק לשלושה או לחמישה נתיבים לא ינהג אדם רכב בנתיב המרכזי אלא כשהוא עוקף רכב אחר, או כשהוא מתכונן לפנות שמאלה, או כשהנתיב יוחד על ידי תמרור רק לתנועה בכיוון שהוא נוסע בו.

(ג)נוהג רכב בכביש כאמור בתקנת משנה (ב) לא יעבור לנתיב הנמצא משמאל לנתיב המרכזי.

אין פניה אלא בבטחהתק' (מס' 3)
תש"ל-197041.נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.

נוכח האמור בתקנות, הרי שחובת הזהירות נתונה לפתחם של הנתבעים ואחריות לקרות התאונה רובצת לפתחם.

יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהרשלנות התורמת המיוחסת לנהג רכב התובע. התאונה התרחשה בחלק הקדמי של רכב המשאית. ברם נהג המשאית העיד כי לא ראה את רכב הנתבעת, אלא חש חבטה ובלם (ראה עמ' 1 שורה 13 לכתב התביעה). נהג המשאית לא נתן שום הסבר מדוע לא ראה את נהגת הנתבעים. שעה שהיה במקום פקק, שני הצדדים נסעו במהירות נמוכה. נהג התובע כלל לא טען כי הייתה בשטח מת שלו וזאת נוכח העובדה כי נהגת הנתבעים הייתה לפניו ולא מאחור. בנסיבות אלו העובדה כי נהג רכב התובע לא הבחין ברכב הנתבעים, הרי שלא נקט בחובת זהירות הנדרשת ממשתמש בדרך. לעניין קרות התאונה הרי שגרסת נהגת הנתבעים נראית כנכונה יותר, שכן הפגיעה במשאית היא מקדימה ולא בצד כפי שטען נהג המשאית. הסברו של נהג המשאית כי הפגיעה היא בצד אך הנזק מקדימה, בגלל הברגים. אינה מקובלת על בית המשפט, שכן נראה בברור בתמונות הנזק כי במקום השבר אין ברגים. מעבר לכך התובע לא הביא שום חוו"ד התומכת בגרסה זו שעלתה לראשונה בדיון. נוכח האמור, אני מוצא לקבוע אשם תורם של התובע בשיעור של 30%.

לעניין הנזקים, הפסד ימי עבודה יפוצה התובע בסכום של 1,500 ₪ התובע לא הוכיח הפסדיו כנדרש. לא הציג מסמך כל שהוא על גובה הכנסתו וטען את הדברים בעלמא. יחד עם זאת בית המשפט אינו יוכל להתעלם מהעובדה, כי אכן נגרם נזק וזאת עקב השבתת רכב לצורך תיקונו, שהינו רכב בו עובד התובע כנהג מקצועי.

סוף דבר, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 5,424 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, אגרת משפט ששולמה ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,200 ₪.