ולנר נ' ג. וילי פוד אינטרנשיונל בע"מ ואח'

פסק דין חלקי

תמצית העובדות וההליך

זוהי תביעה לסעדים הצהרתיים ולמתן חשבונות, שהתובע העריך כי בעקבותיהם יהיה זכאי לסך של 450,000 ₪ מהנתבעות. התובע עוסק מזה שנים רבות בתחום היין והמזון (ובין היתר הקים וניהל את יקבי רמת הגולן), ובשנים הרלבנטיות הוא פועל כאיש עסקים בתחום המזון בארץ ובעולם. הנתבעות הן שתי חברות קשורות הנמנות עם קבוצת חברות אחת, העוסקות ביבוא מזון לישראל ובשיווקו בה, אך גם בשיווק מזון מחוץ לישראל. הנתבעת 2 היא "חברת האם" של קבוצת חברות המוכרת כ"קבוצת ויליפוד", וניירות ערך שלה נסחרות בבורסה בתל אביב. הנתבעת 1 היא חברה הנמנית עם קבוצת ויליפוד, באמצעותה מתבצעת מרבית פעילות הקבוצה ומניותיה נסחרות בבורסת נסדאק בניו יורק. בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, שתחילתה בשנת 2002, נוצר קשר בעל אופי עסקי בין התובע לבין מר צבי ויליגר (להלן "צבי") שפעל בהקשר זה בשם ומטעם הנתבעות ועמד בראשן, ואשר גם בעת ניהול ההליך הוא נושא משרה בכיר בהן והוא היחיד שהשיב לשאלון מטעמן ואף היחיד שהעיד מטעמן. בתחילת ההליך נתבע גם צבי אישית, אולם בהמשך הוסכם כי התביעה האישית תוסר וכך היה.

מטעם התובע העידו התובע עצמו, רעייתו רואת החשבון הגב' ליאורה ולנר (להלן גם "ליאורה"), ובתם הגב' יעל ולנר (להלן גם "יעל"). מטעם הנתבעות העיד רק צבי. לאחר שמיעת הראיות הוגשה על ידי התובע בקשה להעיד מטעמו עד נוסף, מר שטיינר (להלן "שטיינר"). הבקשה התקבלה מטעמים שפורטו בהחלטה שניתנה בה. עדותו של שטיינר נשמעה, והנתבעות לא ביקשו להשלים את ראיותיהן לאחר מכן.

עצם קיומו של קשר בעל אופי עסקי בין התובע לנתבעות בתקופה הרלבנטית לתביעה אינו שנוי במחלוקת, אולם מנקודה זו ואילך הצדדים חלוקים בקשר לרבות מהעובדות. תוכנו וטיבו של אותו קשר בין הצדדים ותוצאותיו המשפטיות, אם ישנן, הם ליבת הסכסוך שבגינו הוגשה תביעה זו. בין הצדדים לא נערך חוזה בכתב. התובע טוען כי עניינו של אותו קשר היה שיתופי פעולה אפשריים בתחום המזון בארה"ב, וכי הובטח לו כי יקבל תמורה עבורם בצורה של עמלה בשיעור של 3% ממכירות הנתבעות בארה"ב, וכן הובטח לו שיקבל חלק (7.5%) מהבעלות בתאגידים שיוקמו או יירכשו על ידי הנתבעות בארה"ב בגדר אותו שיתוף פעולה. הנתבעות טוענות כי כל שדובר עליו וכל שסוכם היה כי התובע קיבל אפשרות לנסות ולשווק מוצרים של הנתבעות בחו"ל בתיווכו תמורת עמלה שתסוכם לכל עסקה בנפרד, כאשר לטענתן התובע לא הצליח לרקום כל עסקה שהיא וממילא לא היה, ואינו, זכאי למאומה מהנתבעות. התובע טוען כי הנתבעות ביצעו מכירות בארה"ב בזכות פעילותו אולם הן מסתירות ממנו במתכוון את הנתונים על מנת שלא לשלם לו את עמלתו. עוד טוען התובע כי בתחילת שנת 2007 רכשה אחת הנתבעות, באמצעות חברה-בת שהקימה לשם כך בארה"ב, את כל פעילותה של חברה אמריקאית לשיווק מזון כשר בארה"ב בשם ליש, שהיתה עד אז בבעלותו ובניהולו של שטיינר. לטענת התובע, הוא שיצר את הקשר בין צבי (ובאמצעותו גם הנתבעות) לבין שטיינר וליש במסגרת יריד מזון כשר בארה"ב באוקטובר 2004 (להלן "היריד") שבו ייצג את הנתבעות והציג את מוצריהן. התובע טוען עוד כי ההיכרות בין צבי לשטיינר, שנולדה כאמור ביוזמתו ותיווכו, הניבה שיתוף פעולה בין הנתבעות לבין חברת ליש שבגדרו מכרו הנתבעות מוצרים לליש בתקופה שבין ההיכרות האמורה לבין רכישת כל פעילות ליש על ידי הנתבעות בראשית שנת 2007, אלא שגם על מכירות אלה (שעבורן זכאי התובע, לטענתו, לעמלה) הורה צבי לשטיינר לא לספר לתובע דבר. בהמשך, כאמור, נרכשה מלוא פעילותה של ליש על ידי הנתבעות או איזו מהן, וגם הפעם לא סופר דבר לתובע והדבר נודע לו מדיווח פומבי שנמסר לבורסה לניירות ערך בתל אביב (נספח ז' לתצהיר התובע ת/2). בעקבות הדברים פנה התובע בכתב לצבי (נספח ח' לתצהיר התובע), לאחר פניות בעל פה שלא הביאו לכל תוצאה. הפניה הכתובה הראשונה נעשתה על ידי התובע עצמו, ובעקבותיה באה גם פניה בכתב מעורך-דינו של התובע (נספח ט' לתצהיר התובע). הנתבעות דחו את הפניות, ומכאן התביעה.

הסעדים המבוקשים על ידי התובע הם: מתן חשבונות, כאשר החשבונות המבוקשים הם כל החשבוניות שהוציאה ליש בגין קניות מהנתבעות ו/או מכירות בארה"ב, מאושרות על ידי רואה חשבון, ומטרת סעד זה היא לאפשר חישוב העמלה המגיעה לתובע בגין המכירות האמורות (ראו סעיפים 45י' ו-46א' לכתב התביעה), כאשר שיעור העמלה יהיה "על פי המוסכם בין הצדדים ו/או בהתאם לכל נוסחה אחרת שתיקבע על ידי בית המשפט"; חיוב הנתבעות לשלם לתובע על יסוד החשבונות והמסמכים את חלקו בחב' ליש לפי המוסכם בין הצדדים (ראו סעיף 46ב' לכתב התביעה); חיוב הנתבעים לשלם לתובע על יסוד החשבונות והמסמכים את העמלה בגין מכירות לחב' ליש וממנה (ראו סעיף 46ג' לכתב התביעה); וסעד הצהרתי כי התובע זכאי להמשיך ולקבל חשבונות מהתובעים כל זמן קיומה של חב' ליש וההסכם בינה לבין הנתבעות, וזכאי לקבל תשלום מהנתבעים על בסיס חשבונות אלו (ראו סעיף 46ד' לכתב התביעה).

בהחלטה שניתנה בתום ישיבת קדם המשפט מיום 10/11/08 נקבע כי תחילה תידון ותוכרע השאלה האם קמה לתובע הזכות לקבל חשבונות על בסיס העובדות שהוא טוען להן, ככל שתוכחנה (עמ' 3 לפרוטוקול, סעיף 3 להחלטה). בשאלה זו, ובה בלבד, נשמעו ראיות והוגשו סיכומים, ורק היא עומדת כרגע לדיון ולהכרעה.

הזכות לקבלת חשבונות – המסגרת הנורמטיבית

כידוע, על מי שתובע מתן חשבונות להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא הוכחת קיומה של מערכת יחסים "מיוחדת" בין הצדדים, שטיבה ותוכנה מקנים לו את הזכות לקבל את החשבונות. התנאי השני הוא הוכחת הזכות לקבל את הכספים אשר החשבונות, לאחר שיינתנו לתובע, יאפשרו לחשב את סכומם. המשמעות לענייננו היא כי יש להכריע בשאלה מהי מערכת היחסים שבין הצדדים. בהינתן העובדה שהחשבונות שמבוקש להעביר לתובע הם חשבונות המכירות של הנתבעות לחברת ליש ושל חברת ליש עצמה, יש להכריע בשאלות הבאות: האם מערכת היחסים שבין הצדדים הקנתה לתובע זכות לקבל עמלה מכל עסקה שבין הנתבעות לחברת ליש, וכן – האם היא הקנתה לתובע זכות לקבל חלק בבעלות בתאגיד שהוקם כתוצאה מרכישת פעילותה של ליש על ידי הנתבעות ולצורך אותה רכישה. כמו כן יש להכריע בשאלה האם, בהנחה שהתשובה לשאלות הללו או לאיזו מהן היא חיובית, קמה לתובע הזכות לקבל את החשבונות הרלבנטיים. תחילה אדון בהיבט המשפטי של שאלות אלה, ולאחר מכן בהיבט העובדתי שלהן.

דיון

ההיבט המשפטי

הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי גם מבלי להידרש לשאלות שבעובדה, כשל התובע בהוכחת קיומם של התנאים המזכים אותו בסעד של מתן חשבונות. נפתח דווקא בתנאי השני למתן חשבונות, הוא התנאי של קיום מערת יחסים מיוחדת בין הצדדים המצדיקה את מתן החשבונות. לגבי תנאי זה טוענות הנתבעות כי גם לשיטת התובע עצמו עסקינן במערכת יחסים של מתווך או של סוכן, שאינה מזכה בסעד האמור. בהקשר זה מביאות הנתבעות את דברי כב' השופט ש' לוין ב-ע"א 5479/90 יעקב פלקון נ' אברהם נפשי, פ"ד מה(2) 19, 23 (סעיף 3(ז) לפסק הדין); אלא שהנתבעות הביאו ציטוט חלקי מהדברים שנכתבו שם, אשר היו אמרת-אגב לכל דבר. הטקסט המדויק הוא: "לכאורה אין מקום בגדר תובענה לפיצוי או לדמי תיווך למתן סעד של מתן חשבונות, אך לעניין זה איני קובע מסמרות אלא משאיר העניין לשיקול דעתו של המשיב...". המילים שנכתבו באות נטויה הן המילים שהושמטו מהציטוט שהובא בסיכומי הנתבעות. אין לי אלא להביע מורת רוח קשה כלפי הנתבעות על הציטוט החלקי שהביאו, ציטוט העלול ליצור את הרושם המוטעה כאילו יש בפנינו הלכה פסוקה של בית המשפט העליון לפיה מי שתובע דמי תיווך אינו זכאי לסעד של מתן חשבונות. בדיקה של פסיקת בית המשפט העליון מגלה כי מאז פסק הדין הנ"ל לא היה ולו פסק דין אחד של בית המשפט העליון שבו אימץ בית המשפט העליון את הדעה הלכאורית שהובאה לעיל, וכל המקרים בהם אוזכר פסק הדין הנ"ל על ידי בית המשפט העליון עסקו בהיבטים אחרים שלו. פסק הדין השני עליו הסתמכו הנתבעות בהקשר זה בסיכומיהן, ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' שמואל פירסטנברג, פ"ד נג(5) 1, קובע מבחן גמיש שעל פיו תוכרע שאלת מתן החשבונות, והוא מבחן יחסי האמון שמהם עולה החובה להעביר חשבונות. בסעיף 16 לפסק הדין הנ"ל ובהמשך ישיר לדברים שצוטטו מפסק דין זה בסיכומי הנתבעות נאמר, כי באותו מקרה היו בידי המבקשת, לטענתה, די ראיות אשר היה בהן כדי לאפשר לה הגשת תביעה כספית ללא צורך בסעד עצמאי של מתן חשבונות. ראו גם ע"א 81/64 "רינה" י' זמל את י' אורן ואח' נ' חיים אוירבך, פ"ד יח(3) 567, 573 ב' – ו' (הדברים כלולים אמנם בדעת המיעוט של השופט מני, אולם הובאו בפסק הדין בעניין ידיעות אחרונות לעיל כאסמכתא בשאלה מתי יינתן סעד של מתן חשבונות ביחסי יצרן ומפיץ). בע"א 81/64 הנ"ל נאמר כי גם כאשר מדובר במורשה, תקום לו הזכות לקבל חשבונות מקום שבו אין הוא יכול לקבוע מהי עמלתו בשל חוסר ידיעת הנתונים המצויים "בעיקר אם לא כליל" בידי המרשה, וכמובן לאחר ששכנע את בית המשפט כי עומדת לו זכות תביעה כנגד הנתבע בגין כספים המגיעים לו מהנתבע ושבקשר עם זכות זו הוא מבקש את מתן החשבונות.

בלשון בת ימינו ניתן, לטעמי, לתת לדברים את הניסוח הבא: כאשר בין הצדדים פערי מידע גדולים עד כי הצד הנתבע הוא השולט על כל, או לפחות על עיקר, המידע שבלעדיו לא ניתן להגיש ולהוכיח תביעה כספית כנגדו, וכאשר הוכח כי לתובע עילה לתבוע את הנתבע על פי אותו מידע, יינתן הסעד של מתן חשבונות כדי למנוע מהנתבע את סיכול התביעה בזכות שליטתו במידע. המסקנה מהדברים היא כי בכל הנוגע למבחן "מערכת היחסים המיוחדת", העיקר הוא הוכחת שליטתם של הנתבעים במידע הרלבנטי לתביעה של התובע כנגדם. דומה שבענייננו אין, ואף לא תיתכן, מחלוקת כי תנאי זה התקיים בענייננו בכל הנוגע לתוכנם של החשבונות המבוקשים בנוגע למכירות של הנתבעות לליש ולהיפך. לעומת זאת בכל הנוגע לרכישת פעילות ליש, סבורני שאין כל צורך במתן חשבונות משום שמחיר הרכישה גלוי לחלוטין ונכלל בהודעה שפורסמה לפי חוק ניירות ערך, הודעה שאף צורפה כנספח ז' לתצהיר התובע. על כן בעניין זה אין לנתבעות כל יתרון בתחום המידע על פני התובע.

נותר לבדוק האם בידי התובע עילת תביעה לגבי הכספים שמתן החשבונות יחשוף את סכומיהם. אני סבור שבהקשר זה יש לבחון בנפרד את הטענות שעניינן קבלת עמלה מכל מכירה של הנתבעות לליש, ואת הטענות שעניינן ברכישת פעילות ליש על ידי הנתבעות ובמכירותיה של ליש עצמה. אפתח דווקא בחלק האחרון: לא עלה בידי להבין מדוע עותר התובע לקבל גם את החשבונות המלמדים על המכירות של ליש בארה"ב, או על מכירות של הנתבעות בארה"ב שאינן באמצעות ליש (אם בכלל מבוקש לתת גם חשבונות כאלה; ניסוח הסעדים בכתב התביעה אינו מצטיין בבהירות, בלשון המעטה). ככל שעלה בידי להבין את טענות התובע, הוא אינו טוען כלל כי הוא זכאי לעמלה על מכירות של ליש לצדדי ג' בארה"ב, ואף אינו טוען כעניין שבעובדה כי הוא שיצר את הקשר העסקי בין הנתבעות לבין גורמים כלשהם בארה"ב פרט לליש. לכל היותר ניתן לומר כי התובע, אם אכן הוכיח (ובכך אדון במסגרת הדיון בהיבט העובדתי) שהוא שיצר את הקשר העסקי בין הנתבעות לליש וכי הוסכם שיקבל עמלה מעסקאות שתיקשרנה ביניהן, זכאי לעמלה ממכירות הנתבעות לליש, ככל שהיו. על כן, בכל מקרה אין התובע זכאי לקבל את החשבונות המלמדים מהן מכירותיה של ליש בארה"ב (או בכל מקום אחר). בנוגע למכירות הנתבעות לליש, הרי שלתובע אין גישה לנתונים אלה בעוד הם מצויים במלואם בידי הנתבעות, ועל כן ככל שהוכיח התובע כי הוסכם שהוא זכאי לעמלה בגין מכירות אלה, יש לחייב את הנתבעות לתיתם לתובע. כפי שכבר נאמר לעיל, אין לנתבעות יתרון בתחום המידע בנוגע לרכישת פעילות ליש וממילא אין מקום לחייבן במתן החשבונות הנוגעים לרכישה האמורה; אולם מאחר והצדדים נדרשו בסיכומיהם גם לשאלה האם הוכיח התובע כי הוא זכאי לחלק ממניות החברה הרוכשת (או הנרכשת, לפי מנגנון ביצוע הרכישה), אדון להלן גם בשאלה זו אשר תוכרע על בסיס עובדתי.

ההיבט העובדתי

יש להפריד בין הדיון בשאלת הוכחת זכותו של התובע לעמלה ממכירות של הנתבעות לליש טרם רכישת פעילותה, לבין הדיון בשאלת זכותו של התובע לקבל חלק מהבעלות בתאגיד שהוקם במסגרת רכישת הפעילות של ליש על ידי הנתבעות.

הזכות לעמלה ממכירות הנתבעות לליש

הצדדים חלוקים על חלק מהפרטים העובדתיים ועל משמעותן של העובדות, לרבות של אלה שאינן במחלוקת, ולפיכך הדיון יתמקד בפרטי העובדות שנטענו והראיות שהובאו לגביהן. התובע צירף לתצהירו מסמכים רבים, ובהם תכתובות רבות בדוא"ל עם עובדת של הנתבעות, הגב' בקי פרדו (אשר לא העידה מטעם הנתבעות, וההתכתבות עמה נוסחה כמעט תמיד כך: "בקי פרדו, עבור צבי ויליגר"). תכתובות אלה מלמדות בעליל על "תעבורת תקשורת" נכבדה למדי בין הצדדים בתקופה שבין השנים 2003 ל-2005 לפחות, שעניינה אפשרויות לפעילות של הנתבעות בסחר במוצרי מזון (ובמיוחד, אך לא רק, יין) בתיווכו של התובע. בתכתובות אלה נזכרה במפורש על עמלה לתובע אולם שיעור העמלה לא צוין אלא במסמך אחד, בו נזכר שיעור של 2% כעמלה. מעטות בלבד מתכתובות אלו דנו בעסקאות אפשריות שבין הנתבעות לבין ליש, ונראה בעליל כי אף אחת מהעסקאות עם ליש שעניינן עלה בהתכתבות הענפה שהוגשה על ידי התובע לא התממשה בסופו של דבר (התובע אינו טוען אחרת ואינו דורש לקבל מסמכים לגביהן, ואין מחלוקת כי לא קיבל עמלה מהנתבעות עבור כל עסקה שהיא). ליש נזכרה בנספחים הבאים לתצהיר התובע: א'115 מיום 2/8/04 שדן במכירה קונקרטית אפשרית של מוצרים של הנתבעות לליש; א'118 מיולי 2004 הכולל מחירון לדוגמא של מוצרים של הנתבעות; ו-א'117 מיום 26/9/04 הכולל קטלוג של מוצרים של הנתבעות שהתובע שולח לליש. המעניין הוא שכל ההתכתבויות האלה קודמות ליריד המזון הכשר בארה"ב מאוקטובר 2004, וממילא גם קודמות להיכרות הראשונה בין צבי לשטיינר אשר התובע טוען כי הוא שהיה ה"שושבין" שלה. מתברר מראיות התובע עצמו כי העסקאות הקונקרטיות היחידות שהתובע עצמו טוען שניסה לקשור בין ליש לנתבעות היו מנותקות לחלוטין מאותה היכרות בין צבי לשטיינר, וקדמו לה. אין טענה שעסקאות אלה יצאו לפועל "מאחורי גבו" של התובע. האזכור הנוסף היחיד של ליש בכל כ-180 המסמכים הכלולים בנספח א' לתצהיר התובע נמצא בנספח א' 114 מיום 10/3/05, בו "מזהיר" התובע אדם שלישי נוכח מידע שהגיע אליו ולפיו ליש לא שילמה לנתבעות עבור מוצרים שהנתבעות שלחו אליה, ומוסיף כי שטיינר אף אינו משיב לטלפונים שלו.

אין מחלוקת כי התובע והנתבעות שיתפו פעולה ביריד המזון הכשר בארה"ב באוקטובר 2004 כאשר שיתוף פעולה זה כלל, בין היתר, ביתן משותף (וליתר דיוק שני ביתנים צמודים שנוהלו במשותף) באותה תערוכה. עוד אין מחלוקת כי רעייתו של התובע השתתפה אף היא בנסיעה ובשהות בארה"ב בקשר ליריד האמור, וכי בתם של בני הזוג ולנר נסעה אף היא לארה"ב ועבדה גם היא בביתן המשותף לתובע ולנתבעות ביריד הנ"ל. התובע ורעייתו ליאורה אף קיבלו לקראת היריד מכתב מהנתבעות בו נאמר כי הם מייצגים אותן, אולם הובהר במפורש כי כל התחייבות בשמן שתיעשה על ידי התובע או ליאורה טעונה אישור הנהלת החברה טרם שתהיה בעלת תוקף מחייב (נספחים א'169 ו-א'182 לתצהיר התובע ונספח ג'1 לאותו תצהיר). מכתב דומה ניתן גם ליעל ולנר (נספח ד'10 לתצהיר התובע). כמו כן הדפיסו הנתבעות כרטיס ביקור לתובע הנושא גם את שמה של הנתבעת 1 (ראו נספח ב' לתצהיר התובע). אין מחלוקת גם על כך שהתובע היה זכאי לעמלה עבור מכירות של הנתבעות בחו"ל שבוצעו הודות לפעילותו של התובע. גם צבי אישר זאת (עמ' 35 ש' 14-16). יחד עם זאת, צבי טען שנדרש סיכום ספציפי על שיעור העמלה בכל עסקה, וכי לא סוכם מראש על שיעור עמלה קבוע. לטענת צבי, שיעור עמלה אחיד וקבוע מראש אף אינו מתקבל על הדעת (בין היתר משום ששיעור העמלה מושפע גם מהכמות שנמכרה או נרכשה) – עמ' 35 ש' 17-28. התובע לא טען כי איזו מהעסקאות הקונקרטיות שעלו בהתכתבות הענפה בינו לבין הנתבעות בכלל, והעסקאות שנזכרו בהתכתבות המעטה שהגיש ועסקה בליש, אכן התממשה. טענתו היא כי אינו יודע אלו עסקאות יצאו לפועל בין הנתבעות לליש. מכאן שטענתו היא כי עצם העובדה שהוא שיצר את הקשר והביא ליצירת ההיכרות בין שטיינר לצבי, מזכה אותו בעמלה מכל עסקה כאמור.

על כן יש לברר, בהקשר של שאלת הזכאות לעמלה מכל מכירה של הנתבעות לליש (ובכיוון ההפוך, ככל שהיו גם כאלה), שתי שאלות שבעובדה: האם הוכח שהתובע הוא שיצר את ההיכרות בין צבי לשטיינר (ובדרך זו – בין הנתבעות לליש); והאם הוסכם בינו לבין הנתבעות (באמצעות צבי) כי כל עסקה שתיקשר בעקבות היכרות זו, או בעקבות כל היכרות שהתובע יצליח לגרום לה, תזכה את התובע בעמלה.