פסק דין
בפני בקשה לפסק דין הצהרתי, לפיו המטלטלין המצויים בנגריה ברחוב הברוש 44 במושב בן זכאי ובחנות רהיטים ברח' המכבים 38 בראשל"צ (והכוללים מכונות, ציוד ופריטי ריהוט) שייכים למבקש, לאחר שנרכשו על ידו מאחיו, המשיב 1 – הוא החייב בתיקי ההוצל"פ בהם המשיבים הם הזוכים.
חלק מהמשיבים (משיבים 4 ו-6) התנגדו לבקשה. אחת מהם (משיבה 2) הגיעה עם המבקש להסכם, שהחריג מהבקשה ציוד המשועבד למשיבה 2. משיבה 8 הגישה בקשה לגבי מכונה הממושכנת לטובתה ובקשתה התקבלה. יתרתם (משיבים 3, 9) השאירו הבקשה לשק"ד בית המשפט ולא התייצבו, או שכלל לא הגיבו.
המשיב 1 חייב כספים לנושים 2-11 שמנהלים נגדו תיקי הוצל"פ בסכומים נכבדים. לדוגמא, חובו של המשיב 1 למשיב 6 הינו בסך כ-300,000 ש"ח, והוא מבוסס על כך שהמשיב 1 לא החזיר למשיב 6 סך של 250,000 ש"ח אותם העביר אליו המשיב 6 בעיסקה בה התכוון להכנס כשותף של המשיב 1 בנגריה, עיסקה אותה היה זכאי לבטל תוך פרק זמן מוגדר ולקבל חזרה את השקעתו ואכן ביטל אך לא קיבל חזרה את כספו מאחר ששיקים שמסר לו המשיב 1 חוללו.
מטעם המבקש הצהירו ונחקרו הוא עצמו ועובדת החנות לשעבר, ג'וליה שלו.
המבקש הינו תושב אוקראינה העוסק בסיטונאות ירקות. אין לו כל ידיעה בשפה העברית, על אף שחתם על תצהיר בשפה העברית, ואינו מתגורר בארץ. לטענתו הוא רכש את העסק מאחיו בדצמבר 2010 בתמורה של 220,000$ כדי לעזור לו, ביודעו שאחיו מסובך בחובות ונמצא בצרות פיננסיות, ולדבריו הוא מנהל את העסק באמצעות מנהל עבודה מטעמו. בפועל המשיב 1 המשיך לעסוק בנגרות ויצירת הרהיטים עבור העסק בהתאם להסכם המכר, אך ב"כובע" אחר.
הראיות שהציג המבקש לתמיכה בעיסקת המכר הינן הסכם לקוני ברוסית בין שני האחים (עם תרגום לעברית), מסמכים בנקאיים המעידים לכאורה על העברת כספים מהמבקש למשיב 1 כחמישה חודשים לאחר תאריך ההסכם ולאחר שהחלו הליכי העיקול ע"י נושי המשיב 1, ומסמכים מאוחרים המלמדים על כך שהמבקש באמצעות מי מטעמו ו/או חברה שהקים נכנסו לנעלי המשיב 1 ביחסים עם גורמים רלוונטיים לגבי העסק, כגון המשכיר ועיריית ראשל"צ.
המשיב 1 לא מסר תצהיר ולא התייצב כדי לתמוך בבקשה, הגם שעל פי הנטען הוא הצד הנהנה מעיסקת המכר בה רכש ממנו המבקש את תכולת הנגריה והחנות בסכום נכבד והוא היה אמור לשלם לנושיו מתוך התמורה.
עדותו של המבקש, שהיתה לקונית ומגמתית, לא שכנעה אותי כלל ועיקר כי מדובר בעיסקה אמיתית שיש מאחוריה הגיון כלכלי וממשות, להבדיל מסיוע של אח לאחיו להבריח נכסים מנושיו. כאמור, אין למבקש כל זיקה לארץ, אין לו הבנה מקצועית כלשהי בתחום הנגרות, בייצור רהיטים או בשיווקם, אין לו אמצעי פיקוח ושליטה על אופן ניהול העסק והנגריה ב"שלט רחוק", והטענה כי הוא מנהל את העסק בשיחות "סקייפ" עם מנהל העבודה היא מגוחכת בעיני.
לגבי העברות הכספים, הוצגו מסמכים חלקיים ביותר, שאין לדעת מהם ממי ולמי הועברו הכספים, וכמובן שאין לדעת אם לאחר תקופה כזו או אחרת לא הועברו הכספים חזרה לאוקראינה או לכל מקום אחר בשיטת "הדלת המסתובבת", שהרי מדובר בשני אחים שהאחד נחלץ במוצהר להצלת השני מצרותיו העסקיות, ולא בגורמים נפרדים ובעלי אינטרסים עצמאים. יתר על כן, מועדי העברת הכספים מאוחרים בחמישה חודשים ויותר לתאריך ההסכם וברור כי בעת שהועברו לכאורה הכספים, המשיב 1 והמבקש ידעו כבר על הליכי העיקול שנקטו הנושים, כך שההסתברות כי מדובר במהלך פיקטיבי לצורך הברחת נכסים – גוברת. מה הקושי לרשום על הסכם לקוני בין שני האחים, שאין לו עדים וצדדים אחרים, תאריך פיקטיבי מוקדם בחמישה חודשים? ניתן היה באותה קלות לרשום גם תאריך מוקדם בחמש שנים.
טענה נוספת של המבקש היתה כי חלק מהרהיטים בחנות שייכים לג'וליה שלו שהיתה בעבר עובדת החנות ואשר רכשה מערכת ריהוט שלמה הכוללת סלון, חדר שינה, פינת אוכל ועוד בסך של כ-33,000 ש"ח מאחר מספקי החנות, בחושבה שהיא עומדת לעבור מדירתה המרוהטת לדירה ריקה, אך המעבר לא יצא לפועל ועל כן השאירה את הרהיטים בחנות לצורך מכירתם. גרסה זו לא היתה מהימנה בעיני כהוא זה. מדובר במי שעבדה בחנות 7 חודשים בשכר של 4,000 ש"ח בחודש, ממנו היתה אמורה לשלם גם דמי שכירות. הגב' שלו הודתה שלא היו לה מקורות כספיים משלה לרכישת ריהוט בשווי 33,000 ש"ח ב"מכה אחת", אך טענה כי לקחה הלוואה מהבנק וכן לוותה מחברים ומשפחה. לא הוצגו כל מסמכים או ראיות לגבי הלוואות נטענות אלה. לא סביר בעיני כי הגב' שלו מיהרה לרכוש את כל כמות הריהוט הנ"ל – מקטלוג ומבלי לראותו - בבת אחת, עוד לפני המעבר לדירה הריקה שלכאורה היתה אמורה לעבור אליה, כשגם לגבי מעבר זה לא הוצג כל חוזה שכירות, ואף הסיבה לביטול המעבר במפתיע - נותרה לוטה בערפל. הסיפור בכללותו נשמע כסיפור בדים שנועד להבריח חלק מהריהוט מהישג ידם של הנושים והמעקלים שהטילו עיקול ברישום על הרהיטים בחנות.
לסיכום, שתי הטענות נשוא הבקשה, הן של עיסקת המכר למבקש והן של היות חלק מהריהוט בחנות בבעלות ג'וליה שלו, נראות לי פיקטיביות וכוזבות. בוודאי שאין בהן להרים את נטל הראיה על פי מאזן ההסתברויות. גם הטענה שנטענה בשולי הדברים, בהבל פה וללא כל תימוכין, כי חלק מהריהוט בחנות שייך לחברת TEKA, לא נתמכה בראיה מכלי ראשון שיכולה לתמוך בה.
לפיכך אני דוחה את הבקשה.
המבקש ישא בהוצאות המשיבים 4 ו-6 בסך 2,500 ש"ח לכל אחד.
הליכי ההוצל"פ בתיקים נשוא הבקשה יימשכו כסדרם ועיכוב ההליכים מבוטל.
ניתן היום, ו' תשרי תשע"ב, 04 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.
