השופט ישעיהו שנלר - אב"ד
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט אריאל בן ארי (אטינגר)) מתאריך
... (תמ"ש ...) אשר דחה את תביעת המערערת לקבלת מחצית דמי הפנסיה החודשית המשולמת למשיב וחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
הרקע העובדתי ופסק הדין
2. במרכז הערעור עומד הסכם יחסי ממון וגירושין (להלן:
הסכם ממון) שנחתם על ידי הצדדים טרם גירושיהם בתאריך 1993.... ואושר בבית המשפט המחוזי (כב' השופט עמוס זמיר). הסכם הממון נערך על ידי עורכת דין והסדיר את ענייני הגירושין וכן את ענייני הרכוש בין בני הזוג. הסכם הממון לא כלל התייחסות מפורשת לדמי פנסיה עתידיים של מי מהצדדים.
זמן קצר לאחר גירושי בני הזוג, פרש המשיב ממקום עבודתו וקיבל פיצויים ממקום העבודה (להלן:
הפיצויים) וכן גמלת פנסיה מ"מבטחים" (להלן:
דמי הפנסיה), בסך של למעלה מ-7,000 ש"ח מדי חודש. בשנת 1995, המערערת תבעה את חלקה בפיצויים (בלבד), תביעה שהסתיימה בפשרה וקיבלה תוקף של פסק דין, במסגרתה שילם המשיב סך של 40,000 ש"ח.
בשנת 2008 הגישה המערערת את תביעתה, נשוא פסק הדין, לקבלת מחצית מדמי הפנסיה של המשיב, החל מהיום בו החל לקבלה.
בבית המשפט לענייני משפחה טענה המערערת שהיא מעולם לא וויתרה על חלקה בדמי הפנסיה של המשיב וכמו כן ויתור שכזה (שלא נעשה) צריך שייעשה במפורש ולא במשתמע. לכן מעת שהסכם הממון אינו כולל ויתור מפורש על זכויותיה בדמי הפנסיה של המשיב שנצברו במאמץ משותף, הדבר מעיד כי מעולם לא ויתרה עליהן.
המשיב טען כי המערערת ידעה היטב טרם חתימתה על הסכם הממון כי הוא יהיה זכאי לפנסיה לכשיפרוש ממקום עבודתו, ובכל זאת הוסכם ביניהם באופן הדדי, שלא לכלול את דמי הפנסיה במסגרת הסכם הממון, ונושא זה הוחרג על בסיס הסכמה משותפת מהסכם הממון.
3. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המערערת וקבע כי הצדדים החריגו את נושא הפנסיה מהסכם הממון, כפי שעלה מעדותה של המערערת, כי היא ידעה על דמי הפנסיה העתידיים של המשיב, אך וויתרה על זכותה בהם, במסגרת ההסכמות בין הצדדים, וכגרסת המשיב לעניין ההסכמה המשותפת של בני הזוג, שלא לכלול את דמי הפנסיה בהסכם הממון ובמסגרת הנכסים ברי החלוקה ביניהם.
כמו כן דחה בית המשפט את הפרשנות שנטענה על ידי המערערת, לפיה ניתן לכלול במסגרת התיבות "קופת גמל" ו"קרן השתלמות" את דמי הפנסיה של המשיב, שכן אם כוונת הצדדים הייתה לכלול את הפנסיה בין העניינים האמורים, הרי שראוי היה להזכירו במפורש וזאת לא עשו, דבר שעולה כדי אמירה מפורשת שהפנסיה אינה כלולה בכך.
עוד נקבע כי התנהגות המערערת לאחר הגירושין, מצביעה על כך שוויתרה על דמי הפנסיה, שכן לאחר פרישת המשיב ממקום עבודתו, תבעה המערערת, רק את מרכיב הפיצויים שקיבל המשיב ממקום עבודתו ולא את דמי הפנסיה. בית המשפט דחה את הסבריה של המערערת לעניין השיהוי שנסמך על כך, כי כביכול הוטעתה על ידי המשיב, וכי הטעם לכך שלא פעלה בעניין דמי הפנסיה הוא בשל רצונה לשמור על יחסים טובים עם המשיב.
עוד קבע בית המשפט כי לעניין דרישת הוויתור, אומנם הפסיקה הטילה על הטוען לוויתור, להראות כי הוויתור היה ברור ומפורש, אך כיוון שנקבע כי מעדות המערערת השתמע כי הייתה הסכמה בין בני הזוג להחרגת דמי הפנסיה, וכן העובדה שהתיבה "פנסיה" נעדרת מהפירוט של הנושאים ברי-החלוקה בין הצדדים בצורה בולטת, והעובדה שההסכם נוסח על ידי עורכת דינה של המערערת, כל אלו עולים כדי אמירה מפורשת של בני הזוג שדמי הפנסיה לא יחולקו ביניהם ועל כן התביעה נדחתה.
טענות הצדדים בערעור
4. המערערת טענה שכוונת בני הזוג הייתה לחלוקה שווה של כל הרכוש שצברו במהלך חייהם המשותפים, ולמעשה היא לא ידעה שהיא זכאית למחצית דמי הפנסיה של המשיב וכי לא וויתרה מעולם מפורשות על זכויותיה בדמי הפנסיה. כן טענה, כי הוטעתה על ידי המשיב לחשוב שהיא אינה זכאית למחצית דמי הפנסיה. לטענתה, היא עמדה על זכויותיה מיד כשנודע לה על זכויותיה, לאחר שעברה קורס גישור, וכי המשיב אף שילם לה, אומנם סכומים זעומים, בגין דרישותיה אך חדל מכך. בנוסף, טענה המערערת כי בית המשפט טעה בהתעלמו מהאופן שבו נתפסה חלוקת זכות הפנסיה בין בני זוג בעת עריכת ההסכם, דבר המחזק את טענתה שלא ידעה כי היא זכאית למחצית דמי הפנסיה של המשיב.
עוד טענה המערערת כי בית המשפט הסיר את נטל ההוכחה מהמשיב, להוכחת שלילת זכאותה של המערערת, כך גם טעה כאילו קיימת אמירה מפורשת שהפנסיה אינה כלולה בנכסים ברי-החלוקה, כאשר הסתמך על עדות המערערת באופן שגוי וכאשר קבע כי הייתה הסכמה בין הצדדים על החרגת תשלומי הפנסיה.
לטענתה, פרשנות בית המשפט תוצאתה יצירת מצב בלתי שוויוני ובלתי צודק לנוכח המאמץ המשותף של הצדדים במשך שנות נישואיהן הרבות, במיוחד בשל העובדה שהמשיב קיזז את חלקו בזכויותיה של המערערת מעבודתה, בעת ששילם 40,000 ש"ח בלבד מכספי הפיצויים (במקום 70,000 ש"ח), כך שהמשיב קיבל את חלקו בזכויותיה היא, אשר צברה במקום עבודתה, ואילו היא לא תזכה בחלקה בפנסיה שצבר המשיב במקום עבודתו הוא.
5. המשיב טען כי לא נפלה כל טעות בפסק הדין, שכן עדותה של המערערת תומכת בגרסתו, לאמור שהייתה הסכמה ברורה ומפורשת של בני הזוג כי תשלומי הפנסיה של כל אחד מהם לא יחולקו ביניהם. המשיב הצביע על כך שנושא דמי הפנסיה לא הוזכר בהסכם הממון, והפנה לסעיפי הוויתור ההדדיים שהופיעו בהסכם, לעובדה שהתקיים שיח בין בני הזוג בנושא הפנסיה, כך שבוודאי ידעה המערערת על זכאותו לפנסיה וויתרה על זכויותיה, מה עוד שיוצגה על ידי עורכת דין מטעמה וכי זו הייתה מגמת הפסיקה באותה עת.
עוד טען המשיב, שהמערערת אינה רשאית לעתור נגד דמי הפנסיה כל עוד הסכם הממון לא בוטל, וכי כל עוד קיים סעיף היעדר התביעות בהסכם, הרי שלא ניתן לעתור לקבל כל סעד ממוני.
בנוסף טען המשיב שאין מקום להתערב בהתרשמות בית משפט קמא מעדותה של המערערת שיש בה כדי לבסס את מסקנתו כי בני הזוג הסכימו במפורש שלא לחלק ביניהם באופן הדדי, את זכויותיהם הפנסיוניות, כך שכל אחד מהם יישאר עם מלוא זכויותיו הפנסיוניות. המשיב הדגיש את העובדה, שלאחר פרישתו ממקום עבודתו, המערערת תבעה אך ורק את כספי הפיצויים ולא כללה בתביעתה גם את דמי הפנסיה, דבר שמחזק את המסקנה שהמערערת ידעה היטב, גם אז, שאין היא זכאית לקבל את מחצית דמי פנסיה.