ויצמן זהרה נ' אדית כהן

פסק דין

1.התובעת עבדה אצל הנתבעת כעובדת משק בית.

2.התביעה שבפנינו הינה לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה והבראה.

3.המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה בשאלה מה תקופת העבודה.

עובדה זו רלוונטית לזכאות התובעת לפיצויי פיטורים ולפדיון הבראה, מאחר שלטענת הנתבעת, היא לא השלימה שנת עבודה אחת, אלא הועסקה כחצי שנה בלבד.

מחלוקת נוספת בין הצדדים היא בשאלה מה היה היקף משרתה של התובעת – אם התובעת עבדה פעמיים בשבוע, כפי שטענה התובעת בדיון, או פעם בשבועיים כפי שנרשם בכתב התביעה וכפי שאישרה הנתבעת.

מוסכם כי שכרה של התובע תהיה 300 ₪ ליום עבודה.

4.לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו במסמכים שהנתבעת הציגה, הגענו למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, רק ביחס לפדיון החופשה. נפרט להלן את נימוקינו –

א.התובעת טענה כי עבדה אצל הנתבעת שנתיים, מנר ראשון של חנוכה. התובעת לא הציגה כל ראיה חיצונית שתתמוך בגרסתה זו, העומדת בניגוד לנרשם בשני כתבי התביעה (הוגש כתב תביעה נפרד לפיצויי פיטורים וכתב תביעה נפרד לפדיון חופשה והבראה). ביחס לנרשם בכתבי התביעה, התובעת אישרה כי הפרטים אמנם לא נרשמו על ידה, אך מולאו על ידי נציגי ההסתדרות, אשר סיפרה להם את פרטי התביעה. עוד נציין כי התובעת חתומה על כתבי התביעה.

ב.לעומת גרסת התובעת, שאינה נתמכת בראיות חיצוניות ועומדת בסתירה לנטען בכתבי התביעה, הנתבעת טענה כי העסיקה את התובעת רק מיוני 2009 עד דצמבר 2009. כדי לתמוך בטענה זו, הנתבעת הציגה מכתב מהמוסד לביטוח לאומי, מיום 13.10.09, לפיו שבה להעסיק עובדים במשק ביתה החל מחודש יולי 2009. בנוסף הציגה העתק פנקס התשלומים למוסד לביטוח לאומי, לתקופה שמיולי 2009 ועד דצמבר 2009 וכן פירוט שיחות טלפון משני קווי הטלפון בביתה. מעיון בפירוט השיחות (בשים לב למספר הטלפון של התובעת, אותו היא אישרה בדיון), עולה כי לא נוהלו שיחות טלפון מביתה של הנתבעת לביתה של התובעת לפני סוף חודש מאי 2009. כלומר, גם פירוט שיחות הטלפון תומך בטענת הנתבעת כי לא העסיקה את התובעת לפני תקופה זו.

ג.המסקנה מן האמור לעיל הינה כי גרסת התובעת לגבי תקופת העבודה לא הוכחה ואנו מקבלים את גרסת הנתבעת כי העסיקה את התובעת רק מחודש יוני 2009 ועד דצמבר 2009.

מאחר שהתובעת לא השלימה שנת עבודה אחת, אינה זכאית לפיצויי פיטורים ולפדיון הבראה.

ד.שונה הדבר ביחס לתביעה לפדיון חופשה. פדיון החופשה אינו מותנה בתקופת עבודה מינימלית.

לצורך קביעת גובה פדיון החופשה, יש לקבוע מה היה היקף המשרה של התובעת. גם בנושא זה כל אחד מהצדדים טען גרסה שונה, מבלי שזו נתמכה בראיות חיצוניות. לא מצאנו נימוק להעדפת גרסת התובעת לגבי היקף המשרה, על פני גרסת הנתבעת. בנוסף, הגרסה המופיעה בכתבי התביעה הינה זהה לגרסת הנתבעת ויש בכך לתמוך בגרסה לפיה התובעת הועסקה אצל הנתבעת רק פעם בשבועיים. חיזוק לגרסה זו ניתן למצוא בתיאור הנתבעת כי היא מתגוררת בדירת 3.5 חדרים ולכן אין לה צורך בעזרה מעבר לפעם בשבועיים.

ה.על פי סעיפים 4 ו - 15 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, עובד בשכר שעבד פחות מ – 75 ימים רצופים, יהיה זכאי לתמורת חופשה בשיעור של 4% משכר העבודה. משקיבלנו את גרסת הנתבעת כי התובעת עבדה פעם בשבועיים, לא מדובר ב – 75 ימי עבודה רצופים ועל כן יש לחשב את פדיון החופשה בהתאם לאמור לעיל.

ו.לאור העובדות שנקבעו לעיל, התובעת זכאית לפדיון חופשה על פי החישוב כדלקמן: 4% X 600 ₪ בחודש X 7 חודשי עבודה = 168 ₪.

5.סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך 168 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום 1.1.2010 ועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה, כל צד ישא בהוצאותיו.

6.על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 15 ימים מקבלתו.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"א, 28 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.