וייס נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

החלטה

העורר, מר וייס דוד, נולד בשנת 1933 בעיר בוקרשט ברומניה. בדצמבר 2001 הגיש תביעה למשיבה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות). תביעתו נדחתה מן הטעם שרומניה לא היתה חלק משטח הכיבוש הנאצי והאירועים בגינם ביקש הכרה כנרדף, אירעו בטרם החלה ההשפעה הגרמנית על רומניה – ב-6 באפריל ,1941 כפי שנקבע בחוק הפיצויים הגרמני.

וזו תמצית גרסת העורר על הקורות אותו בתקופת הרדיפות: הסתתר עם משפחתו מפני האנטישמים מ"משמר הברזל" שביצעו מעשי רצח ביהודים. הוא נתפס על ידם מספר פעמים והוכה מכות רצח, כולל תלישת פאותיו. אביו נשלח לעבודת כפייה ובני המשפחה חיו בפחד מפני האנטישמים וחששו שמא יישלחו לטרנסניסטריה.

החלטת הסירוב של המשיבה נשלחה לעורר בפברואר 2003 שלא בדואר רשום. במרץ אותה שנה הוגש ערר על ההחלטה בצירוף בקשה להמצאת נימוקי הערר תוך 60 יום, עד לאיתור העורר ובדיקת סיכויי הערר.

יו"ר ועדת העררים הורה על הגשת הנימוקים תוך 30 יום ומשלא הוגשו, הערר נמחק ביום 1.6.03. העורר וב"כ דאז לא נקטו כל פעולה לאחר המחיקה.

באפריל 2010 העורר חזר ופנה למשיבה והוכר כנכה לפי חוק הרדיפות מכוח עילת העוצר. נקבעו לו אחוזי נכות בגין תגובה נפשית לרדיפות ותגמוליו שולמו מיום הפניה המחודשת באפריל 2010.

בפי העורר שתי טענות: את התגמולים בגין עילת העוצר יש לשלם לו מאוקטובר 2009, מועד הגשת תביעה נוספת וכן יש לאפשר לו כיום לערור על החלטת המשיבה משנת 2003 הדוחה תביעתו בגין עילות אחרות.

תשובת במשיבה לטענות הנ"ל: התגמולים בשל עילת העוצר שולמו מיום פניית העורר באפריל 2010 שכן התביעה החדשה אשר הוגשה קודם לכן בשמו, לא הזכירה כלל את עילת העוצר.

ובאשר לערר הנוכחי בגין עילות נוספות, המשיבה גורסת כי דינו להימחק על הסף; העורר הגיש בעבר ערר אשר נמחק מחוסר מעש, התנהלות המצביעה על השלמה עם החלטת המשיבה וזניחת הכוונה לערור. בחלוף 7 שנים לא ניתן לשמוע ערר חדש באותו עניין בשל האיחור הרב בהגשתו.

דיון

ב"כ העורר מסכים כי הנסיבות מצביעות על כך שהחלטת המשיבה הובאה לידיעת העורר הגם שלא נשלחה אליו בדואר רשום, שכן, כאמור, הוא ערר על החלטת המשיבה. יחד עם זאת נטען כי "זה לא מאיין את העובדה שהודעת הדחייה לא נמסרה בדואר רשום" (עמ' 4 ש' 28).

בנסיבות הקיימות, בהן הוגש ערר על החלטת המשיבה ונמחק בשל אי מתן נימוקים מאחר והעורר לא גיבש עמדתו לגבי סיכויי הערר, יש לקבל התנגדות המשיבה לשמיעת הערר בחלוף לא פחות מ-7 שנים מיום מחיקתו. במקרה הנוכחי לא קיים כל חשש שהחלטת המשיבה לא הגיעה לידיעת העורר וגרמה לפגיעה בזכויותיו. גם אם נלך לשיטת העורר ונניח כי מחיקת הערר בנסיבות המפורטות לעיל אינה אמורה לחסום דרכו להגשת ערר מחודש, שיהוי של 7 שנים במיצוי זכותו, כשהוא מודע להליכים המתנהלים מול המשיבה וועדת העררים, אינו מתקבל על הדעת.

ובאשר למועד תחילת תשלום התגמולים על פי עילת העוצר: לא ברור לאיזו תביעה קודמת מתייחס ב"כ העורר בטיעוניו, שכן מלבד כתב ערר קצרצר מפברואר 2011 שהוגש ע"י משרדו, בו נטען כי יש לשלם לעורר תגמולים בגין עילת העוצר משנת 2001, טענה מוטעית משפטית על פניה, לא מצאנו עותק של ערר משנת 2009.

מכל מקום אנו מקבלים טענת המשיבה כי במקרהו של העורר זכותו לתגמולים קמה ממועד פנייתו למשיבה בבקשה להכיר בנרדפותו מכוח עילת העוצר.

מזכירות הועדה תשלח עותק ההחלטה לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה בשאלה משפטית בלבד.

_____________ ________________

פרופ' זהבי עו"ד יערי

ניתנה היום, כ"ה ניסן תשע"ב, 17 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.