וייל נ' מושב שבי ציון

החלטה

1.בפניי בקשה לאיחוד תובענה זו (להלן: "התובענה דנא" או "התובענה השניה"), עם התובענה שהוגשה בת.א. 1070-02-09 בבימ"ש זה (להלן: "התובענה הראשונה").

בבקשתו, אליה לא צורף תצהיר, טוען המבקש, כי בשתי התובענות טוענים התובעים לזכות להשתתף בהליך חלוקת זכויות במגרשים בשכונת הרחבה במושב שבי ציון (להלן: "האגודה"), כי מדובר בטענות ביחס לאותה משבצת קרקע וכי "בשתי התובענות מתעוררות שאלות דומות של עובדה ומשפט, הראויות להידון במשותף".

עוד נטען, לקונית, כי דיון נפרד בתובענות עלול להביא להחלטות שיפוטיות סותרות לגבי אותן הזכויות עצמן.

2.האגודה מתנגדת לבקשה, בטענו, כי בין התובענות קיימים הבדלים מהותיים, אשר מצדיקים דחיית הבקשה וכי די בפער הזמנים, בין מועדי הגשת שתי התובענות ובשלב השונה של ההליך בו הן מצויות, כדי לדחות את הבקשה.

לגופה של התובענה טוענת האגודה, כי התובענה דנא חסרת בסיס, בעיקר לאור טענת המבקש לפיה זכויותיו הנטענות בתובענה, באו לו בירושה מאימו המנוחה, שכן ההחלטה על הקצאת המגרשים התקבלה במושב, בשנת 2006, לאחר פטירת האם (שנפטרה בשנת 2002), היינו – ההחלטה לא יכולה היתה להקנות זכויות לאמו של המבקש.

3.לאחר שבחנתי את שני כתבי הטענות ואת טיעוני הצדדים מצאתי לדחות את הבקשה.

התכלית העומדת ביסוד איחוד תובענות, היא מניעת כפל התדיינויות, חסכון בזמן שיפוטי (כמו גם בזמנם של הצדדים ועדיהם) ומניעת חשש מפני החלטות סותרות. בנוסף, על ביהמ"ש הדן בבקשה לאיחוד תובענות לבחון שמא עלול האיחוד לגרום פגיעה בלתי מידתית בזכותו של בעל דין לקידום תביעתו במהירות וביעילות ראויים. בהקשר לכך על ביהמ"ש ליתן דעתו גם למועד בו הוגשה של תובענה ולשלב הדיוני בו היא נמצאת.

4.בענייננו, אכן עסקינן בשתי תובענות הנוגעות לזכויות התובעים למגרשים בפרויקט ההרחבה של האגודה, על פי החלטה מס' 692 של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), אלא שהמבקש אינו נמנה על אותה קבוצה של התובעים, אשר הגישו את התובענה הראשונה. שם מדובר בתובעים שהינם תושבי "שכונת החוף", היינו - תושבים שאינם חברי האגודה וטענותיהם מבוססות (בין היתר) על היות המינהל הבעלים של המקרקעין ו"נאמן הציבור", על טענה להסכמות קיימות בין האגודה לבינם ועל כך שמעמד האגודה הוא מעמד של ממליצה בלבד.

לעומת זאת, טיעוניו של המבקש מבוססות על היותו יורש של אמו, שהיתה, בחייה, חברת האגודה ואשר, לטענתו, היתה זכאית להימנות על החברים שקיבלו את זכות ההמלצה ביחס למגרשים בהרחבה, זכות המלצה שעברה אליו בירושה ולחלופין, כי בשל היותו יורש של אמו ו"בן המקום", זכאי הוא לקבל זכות המלצה לגבי אחד המגרשים, שנותרו בהרחבה, לאחר שחולקו מגרשים בין כל החברים.

5.הנה כי כן, הגם שמדובר באותה אגודה, באותם מגרשים ובאותה החלטת מינהל, עילות התביעה הנטענות בתובענה דנא שונות מאלה הנטענות בתובענה הראשונה ומחייבות דיון בשאלות עובדתיות ומשפטיות שונות.

ברי, איפוא, כי איחוד הדיון לא רק שלא יביא לייעול ההליכים המשפטיים, אלא יגרום לסרבולם, להארכתם ולהכבדה על ביהמ"ש ועל הצדדים. ראו והשוו: בש"א 3508/08 - כלל חברה לביטוח בע"מ נ' גאמא שיפינג ישראל בע"מ ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 27.5.08; בש"א 5904/05 ששון נ' רשות הפיתוח (לא פורסם, ניתן ביום 14.8.2005).

6.המבקש גם לא פירט בבקשתו מהן ההחלטות הסותרות מהן הוא חושש. למעשה, מהאמור לעיל עולה, כי לאור העילות השונות והמקורות השונים, לזכויות הנטענות בשתי התובענות ולאור כך שכל תובענה מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות שונות, אין חשש של ממש למתן החלטות סותרות.

אמנם, המבקש טוען כי אם תתקבל התובענה הראשונה, הרי "מקל וחומר" יש לקבל את התובענה דנא, אולם קל וחומר זה אינו ברור כלל ועיקר ומכל מקום – יכול המבקש לעתור, ככל שיעלה הצורך בכך, לעיכוב ההליכים (או לעיכוב פסה"ד) בתביעתו עד למתן פסק דין בתובענה הראשונה. כך או כך, אין ברצונו של המבקש "ליהנות" אולי, מההכרעה בתובענה הראשונה, כדי להצדיק איחוד הדיון.

7.גם פער הזמנים והנגזר ממנו – הוא השלב הדיוני בו נמצאות שתי התובענות, מצדיק דחיית הבקשה, שכן קבלתה עלולה לפגוע, שלא לצורך, באינטרס לגיטימי של התובעים בתובענה הראשונה - 170 (!) במספר (ראו: בש"א 963/02 - הרצל קאחתן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 17.3.02; " (ראו בבש"א 6254/00 מנורה חברה לבטוח בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 18.10.00).

התובענה הראשונה הוגשה ביום 2.2.09 - קרוב לשנה טרם הגשת התובענה דנא וכבר קבועים בה מועדי הוכחות שהראשון שבהם קבוע ליום 20.6.10. לעומת זאת, התובענה דנא הוגשה רק ביום 5.1.10 ועדיין לא קויימו בה הליכים מקדמיים. לא רק זאת, אלא שהמבקש עצמו טוען בכתב התובענה, כי היא הוגשה כשהיא "חסרה קמעא" וכי, לאור המסמכים שצפוי כי יימסרו בגילוי המסמכים בתיק, הוא "שומר על זכותו" לעתור לתיקון כתב התובענה (סעיפים 46 ו- 47 לתובענה).

8.לפני סיום אעיר, כי לא מצאתי מקום להתייחס לטענת המשיבה בנוגע לגוף התובענה, טענה שאינה ממין הענין בבקשה מסוג זה.

9.לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה.

המבקש ישלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

החלטה זו ניתנה על ידי כרשמת ביהמ"ש המחוזי בחיפה.