ויאם נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

השאלה העומדת לדיון בפניי, הינה האם התובע נפגע מטריקת דלת הרכב המבוטח על פי פוליסת ביטוח חובה אצל הנתבעת, אם לאו?

ככל שיוכחו נסיבות התאונה הנטענות על ידי התובע, הצדדים אינם חלוקים ביניהם, כי הנסיבות הנטענות עונות על הגדרת המונח "תאונת דרכים" על פי סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

הצדדים כן חלוקים ביניהם אודות נסיבות פגיעתו של התובע, והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות בשאלת החבות בלבד.

בסיכומי טענותיו התובע טוען, כי ביום 20.12.07, שהיה יום סוער במיוחד, נסע עם אחותו ברכבה, לכיוון בית הוריו. משהגיע התובע ליעדו, פתח את דלת הרכב, ובטרם סגרה בחזרה הוא נזכר כי שכח דבר מה ברכב, הניח את ידו הימנית על המשקוף העליון של הדלת, ונכנס עם כיוון הפנים לתוך הרכב לאזור שבין שני הכיסאות הקדמיים, בעוד ידו אוחזת במשקוף העליון של הדלת. באותו זמן, ועקב מזג האוויר הסוער המלווה ברוחות עזות, נטרקה דלת הרכב בעוצמה רבה, על אצבעות ידו הימנית של התובע.

הנתבעת כופרת מכל וכל בנסיבות התאונה הנטענות על ידי התובע, וסקרה בסיכומיה שלל סתירות שהתגלו במהלך עדותו של התובע, ובעדותה של אחותו.

אכן, אין לצפות מתובע ו/או מעד מטעמו, לזכור מלוא פרטי תאונה שארעה - ככל שארעה - למעלה משנתיים וחצי לפני מתן עדותם. ברם, המינימום הנדרש מאותו תובע ו/או מאותו עד, הינו שמירה על הקווים הכלליים של הודעת התובע ו/או הודעת העד בכל ההזדמנויות. לצערי, קווים כלליים אלה, לא נשמרו בנידון דידן.

ייאמר מייד, כי התובע והעדה מטעמו (אחותו) יצרו עליי רושם גרוע ביותר ושוכנעתי, כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים כלשהם על סמך עדויותיהם. בחנתי את עדויותיהם של עדי התביעה במשנה זהירות והשתדלתי, ככל האפשר להתעלם מסתירות שאינן יורדות לשורשו של עניין, אך, ככל שהתקדמתי בבחינת העדויות, עייפתי מכמות הסתירות, ההתחמקויות, ההתחכמות, ומהזיכרון הסלקטיבי בעדויות הצדדים.

עדותה של האחות

מלבד העובדה שהתובעת חתמה על תצהיר עדות ראשית, לפיו הצהירה, כי " ביום 20.12.07, נהגתי ברכב מ.ר. 3066723 שבאותו זמן היה בבעלות שלי או של בעלי המנוח ז"ל, איתי ברכב נסעו ויאם עודה (שהוא התובע בתיק) ואיתי יחד היו בנותיי. הגענו ליד בית הורי והורדתי את ויאם שם. זכור לי שהיה מזג אויר סוער... אני זוכרת בבירור כי דלת הרכב, כתוצאה ממזג האוויר הסוער, נטרקה על ידו של אחי ויאם", ניתן היה להתרשם בקלות, בזמן חקירתה על תצהירה הנ"ל, כי אין כל קשר בין הנטען בתצהירה לבין המציאות.

תשובותיה של העדה למרבית השאלות שהופנו אליה על ידי באת כוח הנתבעת, התמקדו בשתי תשובות ותו לא; "לא זוכרת" או "לא יודעת". וודוק: לא הייתי זוקפת תשובות אלו לחובת העדה, אם הייתי מתרשמת מאמיתות דבריה בקווים כלליים. בא כוח התובע, הסביר בסיכומי טענות התובע, כי אי הדיוקים וחוסר הזיכרון הבולט אצל העדה, נבע מהעובדה, כי בעלה של העדה נפטר תקופה קצרה לפני התאונה. הסבר זה אין בו כל ממש. לא זו אף זו: כשנשאלה העדה מדוע מצאה לנכון להזכיר בתצהירה את העובדה כי בעלה נפטר תקופה קצרה לפני התאונה, היא לא ידעה ליתן תשובה לכך. (ראו עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 18-28).

עדותה של האחות התאפיינה בזיכרון סלקטיבי ובחוסר מהימנות בולט. העדה לא ידעה באיזו יד נפגע התובע, העדה לא ידעה אם לאחר התאונה הלכו שניהם להורים, כאשר לשאלה אחת קודם ענתה ללא כל היסוס, כי שניהם הלכו להורים לאחר התאונה. העדה לא זכרה בוודאות אם אשתו של התובע עמדה מחוץ לרכב בזמן התאונה ועל פי עדותה, ייתכן ואשתו כן עמדה מחוץ לרכב בזמן התאונה, אך היא זכרה בוודאות, כי אשתו של התובע לא נסעה איתם ברכב. העדה אישרה כי היה אצלה חוקר זמן קצר לאחר התאונה אך לא זכרה מה סיפרה לחוקר. עיון ב נ/2, הודעתה לחוקר, מעלה, כי זמן קצר לאחר התאונה, לעדה לא היה כל מושג באיזה שעה ארעה התאונה, כאשר בתצהיר עדותה הראשית, שנמסר למעלה משנתיים לאחר התאונה, העדה כן זכרה שהתאונה הייתה בשעות הערב. בזמן מסירת הודעתה לחוקר, לעדה לא היה כל מושג אם רק היא ואחיה היו לבד בזמן התאונה או שמא היה איתם עוד מישהו, והיא הוסיפה וציינה, כי אולי גם אשתו הייתה איתם. העדה מסרה עוד, כי לאחר התאונה התובע פנה לביה"ח ואולי הוא ואשתו. העדה מסרה לחוקר ש "יש לה אלצהיימר והזיכרון שלה בכלל..." גם בעדותה בפני בית המשפט, העדה סיפרה כי יש לה אלצהיימר והזיכרון שלה גרוע.

ממכלול הדברים לעיל, וכן בנוסף לסתירות שהתגלו בין עדותה של האחות לבין עדותו של התובע, כפי שיפורט בהמשך, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי כלשהו על סמך עדותה של האחות.

עדותו של התובע

נתחיל מכך, שהגרסה המופיעה בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע, אינה תואמת את הגרסה שנמסרה על ידי התובע בעדותו בפניי.

יש לזכור, כי מדובר בתאונה שהעדים היחידים שלה הינם התובע ואחותו, כאשר עדותה של האחות, אין בה כדי לסייע לו ולו במאומה.

על פי כתב התביעה ועל פי תצהיר עדותו הראשית של התובע, ביום 20.12.07, נסע התובע עם אחותו ברכבה, יחד עם בנותיה, לכיוון בית הוריו. משהגיע התובע ליעדו, ירד מהרכב, אשר כל אותה עת הרכב היה מונע. משנפרד מאחותו, התובע נזכר ששכח ברכב חפץ השייך לו (ככל הנראה מכשיר טלפון נייד). התובע פתח את הדלת הקדמית (שליד הנהג), נשען בידו על משקוף הדלת הנ"ל, באותו הרגע, ובשל מזג האוויר הסוער והגשום, נטרקה הדלת הנ"ל בעוצמה על אצבע 5 בידו הימנית.

מנגד, במהלך חקירתו של התובע, הוא סיפר, כי: " אני באתי לרדת מהאוטו, שמתי את היד שלי, אחרי שפתחתי את הדלת שכחתי את החפץ בתוך האוטו. הדלת רק נפתחה, לא הספקתי לסגור אותה וזכרתי שאני צריך לקחת חפץ מהרכב, שמתי את היד שלי על המשקוף ואז הדלת נטרקה".

שוב, לא הייתי מייחסת לעצם סתירה זו משמעות, אלמלא התרשמותי הכללית מהעדים, ואלמלא הצטברותן של סתירות על גבי סתירות בין תצהיר התובע לחקירתו, בין עדות התובע לעדות אחותו, בין עדות התובע לבין הממצאים שעלו מתיקו הרפואי, מתיקי המוסד לביטוח לאומי, ומהודעות העדים לחוקר הנתבעת.

אחותו של התובע העידה, כי זכור לה שטריקת הדלת הייתה חזקה מאוד והיא ובנותיה נבהלו מטריקת הדלת, כאשר התובע העיד, כי הדלת לא נסגרה עד הסוף ולא נטרקה, כי הגוף שלו מנע טריקתה עד הסוף. על פי עדותו, הדלת לא נטרקה עד הסוף ולא נסגרה. היא פשוט נסגרה על האצבע. (ראו עמ' 7 לפרוטוקול שורות 15-16, וכן עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 8-14).