וזאנה ואח' נ' ניצני גת בע"מ

החלטה

1.ביום 23.3.09 נחתם בין הצדדים הסכם מכר לרכישת דירת מגורים בעיר קריית גת. ביום 23.10.11 הגישו המבקשים כנגד המשיבה תביעה כספית בסך 160,000 ₪ לבית משפט השלום באשדוד בגין ליקויים שנתגלו לטענתם בדירה.

בכתב הגנתה טענה המשיבה, כי במעמד החתימה על הסכם המכר חתמו הצדדים על שטר בוררות המחייב את הצדדים לפנות להליך בוררות בכל מקרה של מחלוקת הנוגעת לליקויי בנייה בנכס.

בהחלטתו מיום 1.1.12 קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבה (הנתבעת) והורה על העברת ההליך לבורר אשר ימונה בהסכמת הצדדים ויפסוק על פי הדין המהותי, לצורך הבטחת קיומן של ההוראות הקבועות בחוק המכר (דירות) תשל"ג – 1973 – (להלן – חוק המכר).

בהתאם להחלטתו האמורה של בית משפט קמא, הסכימו הצדדים על מינויו של אינג' נח רפפורט (עו"ד) כבורר (להלן – הבורר). עוד הוסכם, בדיון הבוררות מיום 7.3.12, כי פסק הבורר יהיה ניתן לערעור מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות, תשכ"ח 1968, וכי ככל שימצא צורך בביצוע תיקונים כלשהם בנכס, הם יבוצעו על ידי צד ג' תוך הטלת האחריות לטיב העבודה על כתפי המשיבה.

2.במסגרת דיונים שהתקיימו בפני הבורר, הגישו הצדדים חוות דעת מקצועיות מטעמם וביום 30.11.12 ניתן פסק הבורר, הקובע את הליקויים הקיימים בנכס ועלות תיקונם – אשר תושת על המשיבה במקרה בו יבחרו המבקשים לבצע את התיקונים הדרושים באמצעות גורם אחד מטעמם.

כמו כן, חויבה המשיבה בתשלום 44% משכר טרחתו של המומחה מטעם המבקשים ובפיצוי בסך 5,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה למבקשים. טענת המבקשים לירידת ערך הנכס ב- 25,000 ₪ נדחתה.

בהתאם לשטר הבוררות, נקבע כי הצדדים יישאו בהוצאות הבוררות בחלקים שווים וכי כל אחד מהצדדים יישא בשכר טרחת עורך דינו.

כנגד פסק הבורר האמור הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שבפני.

3.את בקשתם ליתן רשות לערער, סומכים המבקשים על הטענה כי בניגוד להסכמות הצדדים, פסק הבורר ניתן שלא בהתאם לדין המהותי תוך עיוות דין. לשיטתם, הוראות חוק המכר נועדו להוסיף לקונה זכויות במערך היחסים עם המוכר, אולם פסק הבורר מלמד לטענתם "על יישום הפוך של הוראות החוק".

עוד טוענים המבקשים, כי מדובר בפסק בוררות לא סופי היות והתיקונים אותם חויבה המשיבה לבצע בדירה יעשו רק לאחר פסק הבורר וביצועם לא יהיה נתון לפיקוחו.

גם על תוצאת האופרטיבית של פסק הבורר חלקו המבקשים היות ולא נקבעה זהות הקבלן אשר יבצע את התיקונים בנכס, מנגנון הפיקוח על ביצוע העבודות או לחילופין רשימת הכמויות הנדרשת לביצוע התיקונים.

4.מנגד, טוענת המשיבה כי פסק הבורר בחן את כל טענות הצדדים ונומק בצורה מספקת תוך יישום נכון וראוי של הדין, כך שבקשת המבקשים לרשות לערער אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 29ב לחוק הבוררות.

לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי חוסר תם לבם של המבקשים התגלה לאורך ניהול ההליכים, החל בעריכת חוות דעת מקצועית עוד בטרם קיבלו את החזקה בנכס, וכלה בהגשת תביעה לבית משפט השלום באשדוד שעה שידעו כי קיימת תניית בוררות בין הצדדים – והכל מבלי שאיפשרו למשיבה לבצע את התיקונים הדרושים בנכס בטרם פנייתם להליכים משפטיים. לטענת המשיבה, כל רצונם של המבקשים הינו לסחוט מהמשיבה כספים מבלי כל רצון אמיתי לפעול לתיקון הליקויים בנכס.

5.לאחר בחינת טענות הצדדים מסקנתי הינה כי דין בקשת הרשות לערער להידחות.

סעיף 29ב לחוק הבוררות קובע כי:

"(א) צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיווןת דין;..." (ההדגשה אינה במקור י.א.).

בענייננו, המדובר בסכסוך שהופנה להליך בוררות מכוח שטר בוררות אשר צורף כנספח להסכם המכר שנחתם בין הצדדים. על פי הסכמת הצדדים הוחלט כי פסק הבורר יינתן בהתאם לדין המהותי והצדדים רשאים יהיו לבקש לערער עליו בהתאם להוראה הקבועה בסעיף 29ב לחוק הבוררות.

בבקשת הרשות לערער, רובה ככולה, חולקים המבקשים על שיקול הדעת שהפעיל הבורר בעניינם.

לטענתם, היה על הבורר לקבל את טענותיהם במלואן וליתן משקל גבוה יותר לחוות דעתו של המומחה מטעמם, מכפי שניתנה לה בפסק הבורר, וככל שלא עשה כן – מבקשים הם עתה רשות לערער.