ווקנין נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע (כב' השופט א.אופיר מיום 10.04.11) בתת"ע 9203-09 על פיו נידון המערער לקנס בסך 750 ₪, לפסילה בפועל למשך 36 חודשים, לפסילה מותנית של 10 חודשים ולהפעלת 5 חודשי פסילה מותנית במצטבר וכן ל – 6 חודשי מאסר על תנאי.

כנגד המערער הוגד לבית משפט קמא כתב אישום אשר ייחס לו נהיגה בשכרות כאשר ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף בגופו היתה 680 מיקרוגרם.

המערער כפר במיוחס לו ונשמעו ראיות.

בית משפט קמא קיבל את גרסת התביעה ודחה את גרסת המערער ועדיו והרשיע את המערער במיוחס לו.

מכאן הערעור שבפניי המופנה כנגד שני חלקי פסק הדין.

ב"כ המערער טוענת למעשה כנגד ממצאיו של בית משפט השלום אשר האמין לעדי התביעה ובכללם לע.ת.3. עד זה, על פי עדותו ראה את המערער נוהג ונסע אחריו עד שעצרו.

יצוין, כי המחלוקת בבית משפט קמא נגעה אך ורק לשאלה של הנהיגה, שכן המערער אינו כופר בשכרותו במועד ביצוע העבירה המיוחס לו.

בענין זה טענה ב"כ המערער בבית משפט קמא כל שניתן לטעון כנגד עדויות עדי התביעה. אך, כאמור, בית משפט קמא נתן אמון בעדי התביעה וקבע ממצא עובדתי כי המערער אכן נהג בשכרות, כפי שהעיד ע.ת.3.

הלכה היא כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית המשפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים שהרי, הערכאה הדיונית היא המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומהימנותם, כשבענין זה יכולתה של ערכאת הערעור, מוגבלת.

לא מצאתי בענייננו שיש לחרוג מהכלל האמור במקרה זה או שמדובר במקרה המצדיק התערבות בממצאי המהימנות של בית משפט קמא.

אכן, בת/7 לא צוין שמו של המערער אלא מספר ההזמנה לדין שכתב עד תביעה אחר. ואולם, ראיות התביעה היו שלובות ושזורות זו בזו ועל פיהן המערער הוא שנהג ברכב שאחריו נסע ע.ת.3.

גירסתו של המערער בבית המשפט שלא זכתה לאמון בית המשפט, היא גירסה בלתי הגיונית בעליל, כאילו השוטר עצרו כשהיה ישן ברכב. היינו, שהשוטר, ע.ת.3 המציא את גירסתו והעליל על המערער עלילה. גירסה זו גם לא הועלתה על ידי המערער בשימוע שנערך לו ובצדק לא זכתה לאמון בית המשפט קמא.

לפיכך, אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין.

באשר לערעור על העונש – בהתחשב בכך שעונש הפסילה המינימלי על פי החוק הוא 24 חודשים בגין עבירה של נהיגה בשכרות ובהתחשב בכך שאין מדובר במקרה של נטילת אחריות והיה תלוי כנגד המערער עונש של פסילה מותנה בגין עבירה זהה, והמערער היה נתון בתקופה של עיכוב ביצוע באותו ענין בעת ביצוע העבירה בה הורשע בתיק זה, אין העונש שהוטל על המערער חמור כלל ועיקר.

לפיכך אני דוחה את הערעור על שני חלקיו.

ניתנה והודעה היום ט' תמוז תשע"א, 11/07/2011 במעמד הנוכחים.

חני סלוטקי, שופטת

הוקלד על ידי: זיוה עובדיה