וופיק חאג' יחיא נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרכב השופטים: ד' ברלינר – שופטת בכירה; ג' רביד; ו-ש' יניב), מיום 12.12.2016, בעפ"ג 31727-10-16. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש, ככל שהוא נוגע לרכיב המאסר אשר הושת עליו, בגזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גת), מיום 15.9.2016, בת"פ 33431-03-15.

רקע והליכים קודמים

2. ביום 28.3.2016, הורשע המבקש, על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן אשר הוגש נגדו, ונגד נאשם נוסף, בביצוע העבירות הבאות: הסעה ברכב של תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (2 עבירות); נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (2 עבירות); והחזקת רכוש החשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

           מעובדות האישום הראשון עולה, כי ביום 30.12.2014, בשעה 10:00 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב, ברחוב הרב לנדרס ברמת גן, ובו הסיע את הנאשם 2 בכתב האישום, עומר בן יוסף נבריצי, אשר הינו "תושב האזור שאין לו היתר לעבוד או לשהות בישראל על פי דין" (להלן: הנאשם 2). באותו מועד, על פי הנטען, נהג המבקש ברכב בזמן שהוא פסול מנהיגה. באישום השני נטען, כי ביום 10.3.2015, בשעה 15:38 או בסמוך לכך, הסיע המבקש ברכב את הנאשם 2, ברחוב הדובדבן בקריית אונו. באותן נסיבות, נהג המבקש ברכב שעה שהוא פסול מנהיגה, ועת שהחזיק ברשותו רכוש החשוד כגנוב.

3. להשלמת התמונה יצוין, כי במועד ביצוע העבירות, עמד לחובת המבקש עונש מאסר מותנה, אשר הושת עליו בגזר דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, במסגרת ת"פ 61026-07-14, מיום 20.8.2014 (להלן: כתב האישום הקודם). בפרשה זו הורשע המבקש, בין היתר, בביצוע עבירה של נהיגת רכב מנועי ללא רישיון, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה (להלן: עבירת התנאי). בגין הרשעתו בכתב האישום הקודם, נגזרו על המבקש, לצד עונשים נוספים, 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש את "העבירה בה הורשע/אחת העבירות בהן הורשע", למשך 3 שנים.

4. ביום 15.9.2016, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום, בתיק דנן. במסגרת גזר הדין, נדרש בית משפט השלום למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בשאלת הפעלתו של עונש המאסר המותנה, אשר הושת על המבקש, בשל הרשעתו בכתב האישום הקודם. לצורך הכרעה בשאלה זו, עמד בית משפט השלום על ההלכה שנקבעה בע"פ 49/80מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808 (1980) (להלן: הלכת מסילתי) ביחס להפעלתו של עונש על תנאי, לפיה "התנאי מופר אף אם הנאשם לא הועמד כלל לדין בעבירה הזהה במספרה לעבירת התנאי, אף לא הורשע על-פיה, ובלבד שהעבירה בה הורשע הנאשם הלכה למעשה כוללת בחובה, מבחינת יסודותיה, את היסודות הקבועים בעבירת התנאי". לאחר שבית משפט השלום עמד על לשון סעיפי החוק, הרלוונטיים לשתי העבירות, קבע בית המשפט, כי "עבירת הנהיגה בזמן פסילה כוללת בחובה, מבחינת יסודותיה, את היסודות הקבועים בעבירת הנהיגה ללא רישיון". עוד הטעים בית משפט השלום, כי המבחן על פי הלכת מסילתי הינו מהותי ולא טכני, ומבחינה מהותית, התנהגותו של המבקש, עת נהג בזמן פסילה, מקיימת את יסודותיה של עבירת התנאי. בהמשך, התייחס בית משפט השלום לטענת ההגנה, לפיה הפסיקה קבעה, כי "מדובר בשתי עבירות שונות בעלות יסודות שונים", בציינו כי טענה זו אינה רלוונטית, שכן "הפסיקה אליה הפנתה הסנגורית עוסקת בסוגית ה'סיכון הכפול' ולא בשאלת הפעלת התנאי". בית משפט השלום הוסיף, בהקשר זה, כי"השיקולים הפרשניים של בית המשפט בשתי הסוגיות ["סיכון כפול" והפעלת מאסר מותנה] הם שונים". על יסוד נימוק זה, דחה בית משפט השלום גם את טענתו של המבקש, לפיה חל על המשיבה "השתק שיפוטי" מלטעון כי עבירת הנהיגה ללא רישיון ועבירת הנהיגה בזמן פסילה הינן זהות, בשל עמדתה המנוגדת של המשיבה במסגרת הליכים אחרים, העוסקים בסוגיית ה"סיכון הכפול". לבסוף, קבע בית משפט השלום, כי "התנאי חל במקרה דנן, וכי הוא חב הפעלה".

           במסגרת גזר הדין, השית בית משפט השלום על המבקש 10 חודשי מאסר, לריצוי בפועל. כמו כן, הפעיל בית משפט השלום את עונש המאסר המותנה, בן 12 החודשים, אשר הוטל על המבקש בגין הרשעתו בכתב האישום הקודם. בית המשפט  קבע, כי 7 חודשים, מתוך עונש המאסר המותנה שהופעל ירוצו בחופף לעונש המאסר שנגזר בתיק הנוכחי, ו-5 חודשי מאסר יצטברו לעונש זה, כך שעל המבקש לרצות 15 חודשי מאסר בפועל. לצד עונש המאסר, נגזרו על המבקש עונשים נלווים נוספים, שאין צורך לפרטם. 

5. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וטען, בין היתר, כי לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר על תנאי שנגזר עליו, בשל הרשעתו בכתב האישום הקודם. ביום 12.12.2016, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, בכל הנוגע להפעלת המאסר המותנה. בפסק דינו, נדרש בית המשפט המחוזי לטענתו של המבקש, לפיה ברע"פ 1844/81 קהלני נ' מדינת ישראל (7.2.1982) (להלן: עניין קהלני) נקבע, כי אין זהות בין עבירות הנהיגה ללא רישיון ונהיגה בשעת פסילה, שכן הן כוללות "רכיב אחד 'זהה' והוא רכיב 'הנהיגה'; ברם, לצידו של רכיב זה מונה כל עבירה רכיב 'זר': הראשונה – 'ללא רישיון', והשניה 'בזמן פסילה'" (שם, בעמ' 443). בית המשפט המחוזי הבהיר, כי ענייןקהלני אינו עומד לרועץ בהקשר להחלטתו של בית משפט השלום בתיק דנן, שכן מדובר בשתי סוגיות שונות, מחד גיסא מדובר בטענת "סיכון כפול", ומאידך גיסא עסקינן בהפעלת מאסר על תנאי. במקרה של הפעלת מאסר על תנאי, ההלכה שעליה יש להסתמך היא הלכת מסילתי, ובמסגרתה, כך קבע בית המשפט המחוזי, "המבחן המהותי מצביע על כך שהיה מקום להפעיל את המאסר על תנאי". יצוין, כי בצד דחיית הערעור לעניין משך המאסר והפעלת המאסר המותנה, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור באשר לרכיב הקנס שבגזר הדין, שהופחת מ-10,000 ₪ ל-5,000 ₪.

הבקשה לרשות ערעור