ת"א
בית משפט השלום צפת
|
1930-01-14
01/01/2014
|
בפני השופט:
דניאל קירס
|
- נגד - |
התובע:
1. אדוארד וולפשטיין 2. לריסה וולפשטיין
|
הנתבע:
1. בנק מזרחי טפחות בע"מ 2. יצחק עמר 3. תמר עמר
|
|
החלטה
1.על-פי הנטען בבקשה, למשיב 1 (להלן: הבנק) בשנת 2001 נרשם משכון על זכויות המשיבים 2 ו-3 (להלן: המוכרים) בקשר לדירת המגורים מושא הבקשה (גוש 13378 חלקה 223 ברחוב חרצית 3/42 בקרית שמונה, להלן: הדירה). בחודש אוגוסט 2013 הגיש הבנק בקשה למימוש משכון זה בלשכת ההוצאה לפועל (תיק 13-06979-13-5).
2.לטענת המבקשים, הם התקשרו עם המוכרים לרכישת הדירה בעת שידעו על קיום שיעבוד זכויות המוכרים לטובת הבנק. אף-על-פי-כן הם שילמו למשיבים 2-3 את התמורה לדירה, רובה ככולה ועברו להתגורר בה בשנת 2008, מבלי שסולק המשכון לטובת הבנק. כאשר נודע להם כי החוב המובטח בידי השעבוד עומד על כ-380,000 ₪ ומשהוברר להם המצב המשפטי, הם ביקשו לסלק את יתרת החוב של המוכרים לבנק כדי למנוע מימוש המשכון (סעיף 29 לתצהיר). בשלב מאוחר יותר, טען הבנק כי יתרת החוב לסילוק השעבוד עומד לא על סך של כ-380,000 ₪, אלא על סך של כ-645,000 ₪. לטענת המבקשים, המשכון נרשם אך על מנת להבטיח את חוב בהלוואה מס' 89819/982 (להלן: ההלוואה העיקרית), ואילו הבנק טוען כעת כי השעבוד נועד להבטיח גם הלוואה נוספת – הלוואה עסקית. בקשת המבקשים להצטרף כצד לתיק המימוש נדחתה. במסגרת תביעה שהגישו בבית המשפט המחוזי בנצרת לאכיפת הסכם המכר (ת.א. (מחוזי נצ') 36998-08-13 וולפשטיין נ' עמר), ניתן צו בהסכמת הבנק להעביר מידע בקשר לחובות המובטחים באמצעות השעבוד. כעת הגישו המבקשים תביעה בבית משפט זה לסעדים הצהרתיים בענין סכום החובות וזכאותם לפרוע אותם במקום המוכרים. במסגרת התביעה הוגשה היום בקשה זו, לצו מניעה זמני במעמד צד אחד, לעיכוב הליכי המימוש בתיק ההוצאה לפועל. המבקשים מסכימים שהצו יהיה מותנה בכך שישלמו את תשלומי הריבית החודשיים בהלוואה העיקרית.
3.אין מקום, למצער לעת הזו, לצו מניעה זמני במעמד צד אחד נוכח החומר שבפני. המבקשים טוענים כי הבנק ביקש לקבוע מועד לפינוי הנכס, אך הם לא טענו שנקבע מועד לפינוי וממילא לא טענו שמדובר במועד קרוב המצדיק צו במעמד צד אחד עוד בטרם מתן הזדמנות למשיבים להגיב לבקשה.
4.זאת ועוד: המבקשים אמנם חולקים על סכום החוב המובטח במשכון, אך עולה מהבקשה כי הם אינם חולקים על תוקף המשכון של הבנק או על הזכות המשפטית של בעל משכון לממשו. לטענתם הם אף הסכימו לפרוע את ההלוואה העיקרית במקום המוכרים על מנת לסלק את המשכון. על כן, אין מחלוקת שיש לשלם לבנק (לפחות) את סכום ההלוואה העיקרית על מנת למנוע את מימוש המשכון. המחלוקת היא לגבי הסכום מעבר להלוואה העיקרית, קרי – לגבי ההלוואה העסקית.
5.לאור כל האמור אני מורה כדלקמן:
א. המבקשים ימציאו העתק הבקשה וכתב התביעה על נספחיהם והעתק החלטה זו למשיבים עד מחר, 2.1.2014;
ב. המבקשים – אשר כבר בחודש אוגוסט 2013 חפצו לפרוע את ההלוואה העיקרית כדי לסלק את המשכון (סעיפים 29-30 לתצהיר) – יודיעו את עמדתם לגבי האפשרות של מתן צו מניעה זמני המותנה בהפקדת סכום של 380,000 ₪ (ההלוואה העיקרית) בקופת בית המשפט (להלן: הודעת המבקשים); הודעת המבקשים תוגש עד יום 5.1.2014, תוך המצאה במקביל למשיבים;
ג.המשיבים יגישו תגובתם לבקשה ולהודעת המבקשים עד יום 12.1.2014.
ד.דיון בבקשה נקבע ליום 15.1.2014 מ-14:00 עד 15:00.
ניתנה היום, כ"ט טבת תשע"ד, 01 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.
דניאל קֵירֹס, שופט