פסק דין
1.בפני תביעה כספית בסכום של 4,161 ₪ כנגד הנתבעת, חברת תקשורת סלולארית. לטענת התובעת, חויבה ע"י הנתבעת בגין שתי שיחות טלפון שבוצעו, עת שהתה בחו"ל, מהמכשיר הסלולארי המצוי ברשותה וזאת למרות שלא ביצעה שיחות אלו (להלן "השיחות").
התובעת טענה כי לא ביצעה שרות "חו"ל מוזל", שכן בעת שטסה לחו"ל, במועד שבין יום שישי לשבת, היה הדוכן של הנתבעת סגור. לפיכך הגיע סכום החיוב בגין השיחות לסך של 3,600 ₪.לטענת התובעת, מפירוט השיחות שהגישה, ניתן ללמוד, כי משך השיחות אשר הינה נוהגת לבצע,הינו קצר, ואילו שתי השיחות נשוא החיוב נמשכו, האחת כשעתיים והשנייה כשבע דקות.
התובעת טענה כי לא ביצעה את השיחות וכי מכשיר הפלאפון, אשר היה ברשותה כל העת, היה סגור כך שלא ייתכן כי המקשים נלחצו מעצמם.
התובעת הודתה כי השיחות מתייחסות לשני מספרים המופיעים ברשימת הטלפונים המצויה במכשיר הפלאפון שלה וכי למספר הראשון התקשרה בעבר והמס' השני הינו מספר הטלפון של חברת כרטיס האשראי שלה.
התובעת הוסיפה, כי לא היה לה כל טעם להתקשר, באותה עת, למספרים נשוא השיחות.
התובעת פירטה כי בסופו של דבר, לאחר פניותיה לנתבעת, זוכתה ע"י הנתבעת בסכום של 1,500 ₪ מתוך החיוב בסכום של 3,600 ₪, בגין אותן השיחות.
לאור יחס הנתבעת, החליטה התובעת להתנתק משירותי הנתבעת, אלא שאז חויבה בקנס בסכום של 800 ₪.
לאור האמור תבעה התובעת החזר חיוב בסכום של 2,362 ₪ וכן החזר תשלום הקנס בסכום של 800 ₪ ופיצויים בגין עוגמת נפש.
במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 11.10.11, הפנתה התובעת גם לשיחה המופיעה בפירוט השיחות שהגישה (ת/1),אשר בוצעה יום קודם למספר המנוי שלה עצמה. לטענת התובעת,יש בשיחה זאת להעיד על כך שפירוט השיחות אינו נכון, שכן לא יתכן,לטענתה, שחייגה לעצמה. כן הוסיפה התובעת כי ההסכם על פיו חויבה ע"י הנתבעת בקנס, לא נחתם על ידה אלא ע"י מנהל הקיבוץ וכי גובה הקנס הינו מופרז.
2.הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה.לטענת הנתבעת, לאחר בדיקה של מחלקת הביטחון עם המפעיל המקומי בחו"ל, אכן בוצעו השיחות. הנתבעת הוסיפה כי התובעת השתמשה במכשיר מכח התקשרות הארגון (הקיבוץ),עם הנתבעת. הנתבעת הוסיפה כי במסגרת ההסכם שנחתם עם הקיבוץ, קיבלה התובעת כמשתמשת מטעמו של הארגון, תנאים נוחים מאלו הניתנים ללקוח פרטי. הנתבעת הפנתה לסעיף בהסכם המתייחס לגובה עמלות היציאה בהתייחס לנוהל יציאה מתוכנית.
דיון:
3.לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. התובעת מודה כי שהתה בחו"ל בעת ביצוע השיחות מחו"ל. כן הודתה התובעת כי מכשיר הפלאפון היה עימה וכי השיחות בוצעו למספרים המוכרים לה, אשר אף נמצאים בספר הטלפונים המצוי במכשירה ואשר אליהם חייגה בעבר.
על פי הדין במשפט האזרחי "המוציא מחברו עליו הראייה", ועל התובעת היה להרים את נטל ההוכחה ולשכנע בנכונות גרסתה. טענת התובעת כי לא ביצעה את השיחות וכאילו המכשיר היה סגור, לא הוכחה. ברי שאם תתקבל טענה זו, הרי בכל פעם שמנוי יחפוץ, יפנה לחברה סלולארית בטענה כי לא ביצע את השיחות בגינן חויב, או כי משך השיחות היה קצר יותר, או כי המכשיר היה סגור בעת ביצוען.
התובעת לא הביאה להעיד את בעל המספר, אליו בוצעה לכאורה השיחה הארוכה, על מנת שיעיד כי במועד המצוין לא התקבלה בפלאפון שלו כל שיחה מהתובעת.
לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).
כאמור,במקרה דנן,כשמדובר במספרים המוכרים לתובעת והמופיעים ברישומי ספר הטלפונים במכשיר,לא הוכחה טענתה של התובעת כי השיחות לא בוצעו מהמכשיר.
אם לא די באמור ולמעלה מן הצורך אציין , כי גם לו היה המכשיר נגנב, כבר הובעה בפסיקה העמדה כי האחריות על בעל המכשיר לשלם עבור השיחות שבוצעו עד לאותו מועד בו הודיע על גניבת המכשיר, זאת גם אם אין ספק כי לא אותו מנוי ביצע את השיחה (ראה ת"א 223686/02 בש"א 163503/03 מוסרי יעקב נ' פלאפון תקשורת בע"מ).
קל וחומר במקרה דנן, כאשר אין המדובר במקרה של גניבה, אלא במכשיר אשר היה ברשות התובעת, אלא שלטענתה לא ביצעה את השיחות, לא ניתן על בסיס טענה סתמית זו לפטור את התובעת מאחריות לתשלום עבור השיחות.
גם בטענה כי בפירוט השיחות מופיעה שיחה לאותו מס' פלאפון של התובעת, אין כדי לחזק את גרסתה של התובעת. ככל שלתובעת מכשיר נוסף בעל אותו מספר, (כגון, מכשיר דיבורית ברכב) ניתן היה לחייג ממכשיר הפלאפון לאותו מספר.