פסק דין
תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכב עקב תאונת דרכים.
לטענת התובע, ביום 14.1.10 הוא עצר את רכבו בתוך מפרץ שנמצא בצד ימין בכביש המורכב משני נתיבים, על מנת לאסוף את שתי אחייניותיו בדרכו לברית מילה של בנו שהתקיימה באותו יום; לאחר שאחייניותיו עלו לרכב, הוא אותת שמאלה והחל להתקדם באיטיות על מנת להשתלב בנסיעה בכביש בנתיב הימיני; הוא התחיל להיכנס עם רכבו אל תוך מרווח שנוצר בכביש בין רכב הנתבע לבין הרכב שנסע לפניו. לטענת התובע, הוא אותת לנתבע ואף צפר לו על מנת לסמן לו שהוא הולך להיכנס אל תוך המרווח שנוצר לפניו; לאחר שהשתלב בתוך המרווח כאמור, בצורה אלכסונית, המשיך רכבו של הנתבע לגלוש עד שנהדף ברכבו ופגע בו בכנף השמאלית ליד ציר הדלת, באמצעות הפינה הימנית של הפגוש של רכב הנתבע.
מנגד טוען הנתבע כי, זכות הקדימה בכביש עמדה לו. לטענתו, חובה היה על התובע לוודא שהנתיב פנוי לפני שהוא נכנס אל תוך הנתיב ולצער, ליידע את הרכב שנוסע בנתיב, שהוא מתכוון להיכנס לפניו בדבר כוונתו זו, ולוודא שזה הבין את כוונתו.
לאחר שנתתי את דעתי למכלול החומר שהוגש בתיק ושמעתי את עדויות הצדדים לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי הצדדים נושאים באחריות לאירוע התאונה במידה שווה.
אכן, כטענת הנתבע, ככלל, מי שמבקש לעבור לנתיב, עליו לוודא שהנתיב פנוי ולעשות את המעבר בצורה זהירה בהתאם לתנאי הדרך. בענייננו, הצדדים נסעו בכביש שנחשב מרכזי בעיר ירושלים, לפיכך, היה על התובע לנצל את העיתוי המתאים ביותר בכדי שיוכל להשתלב בתנועה בנתיב השמאלי. לדעתי, לא ניתן לצפות מהתובע שימתין עד שהכביש יתפנה לחלוטין, וזאת משום שמדובר בכביש מרכזי שרוב הזמן קיימת בו תנועה ערה של רכבים.
בעניינינו, התובע ניסה להשתלב בתנועה בכביש לאחר שהבחין במרווח שנוצר לפני רכבו של הנתבע. לדעתי, בנסיבות העניין, ניתן לזקוף לחובתו של התובע שתי טעויות: האחת, שהוא בחר להשתלב בתנועה לפני רכב גדול יחסית ששדה הראיה של מי שנוהג בו מוגבל במידה מסוימת, שכן הנתבע נהג ברכב מסחרי גדול וגבוה, ששדה הראיה מסביבו מוגבל.
טעותו השנייה של התובע נעוצה בכך, שהוא לא וידא שהנתבע הבחין בו נכנס אל תוך המרווח שנוצר לפניו. התובע אמנם העיד כי הוא צפר לנתבע על מנת להזהירו, אולם הוסיף: "ראיתי שהוא עסוק במשהו אבל ראיתי שהוא עצר ונכנסתי לתוך הנתיב הימני (צריך להיות השמאלי- ע.ע.) לפניו בצורה אלכסונית על מנת להשתלב בתנועה" ראו עמ' 1 לפרוטוקול שורות 18-21)
יוצא, אפוא, שהתובע הבחין שהנתבע עסוק ואינו שם לב אליו ולאיתותים שלו. בנסיבות אלה היה על התובע לנקוט במשנה זהירות ולשקול אף לא להסתכן ולהיכנס למרווח שנוצר לפני רכב הנתבע, במיוחד כאשר מדובר ברכב גדול ששדה הראיה של הנוהג בו מצומצם.
מאידך, טעותו של הנתבע נעוצה בכך, שהוא לא שם לב למה שהתרחש בכביש. לפי עדות התובע, הנתבע מסר לו שהוא היה עסוק בפלאפון; התובע אף הציג תמליל של שיחה שהוא ניהל עם הנתבע שבה מאשר הנתבע כי דעתו הוסחה משום שדיבר בפלאפון. הנתבע העיד בהקשר זה שהוא אכן מסר את הדברים לתובע, אולם הדברים אינם נכונים, אלא שהוא מסר אותם לנוכח מצוקתו הנפשית. הנתבע הוסיף, שהוא נפגע בתאונת דרכים קשה שבעקבותיה נשקפה עליו סכנת חיים ומאז הוא נמצא בשיקום כבר 7 שנים (ראו עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 7-13; ראו גם עמ' 4 שורות 9-10).
התרשמתי כי הסבריו של הנתבע אפשריים ומסתברים בנסיבות העניין. נראה שהנתבע אכן עבר תאונה קשה והוא הגיע לדיון כשהוא מרותק לכסא גלגלים. ניכר כי הנתבע גם סבל וסובל ממצוקה נפשית קשה. עם זאת, בין אם הנתבע היה עסוק בפלאפון ובין אם לאו, נראה לי שהיה עליו לשים לב יותר לתנאי הדרך ולכך שרכב התובע נכנס לפניו מתוך כוונה להשתלב בתנועה בכביש, זאת במיוחד כאשר התובע צפר לנתבע והשתדל לאותת לו על כוונתו להיכנס לפניו אל תוך נתיב התנועה.
אשר לשיעור הנזקים וההפסדים של התובע: לטענת התובע, עלות תיקון הנזק עמדה על 2,320 ₪. התובע צירף חשבונית בעניין זה. לדעתי, מדובר בסכום סביר לנוכח הפגיעה ברכבו של התובע.
בנוסף לכך ביקש התובע לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות וטרחה. בנסיבות העניין, אני מאשר בגין ראש נזק זה סך של 400 ₪, וזאת אף בשים לב לכך שהנתבע לא מסר לתובע את פרטיו. סה"כ נזקי התובע מסתכמים ב-2,720 ₪.
לנוכח חלוקת האחריות כאמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 1,360 ₪ וכן אגרת משפט בסך 50 ₪.
בקשה לרשות ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 יום.
ניתן היום, ה' אלול תש"ע, 15 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.