החלטה
מבוא וטענות הצדדים :
1.בתיק זה הוגשה, ביום 17/3/13, תביעת נזקי-גוף בגין "הולדה בעוולה", אשר נגרמו, על פי הנטען, בשל רשלנות הנתבעות, בהתייחס להולדת בנם של התובעים (להלן: "היילוד"), שנולד ביום 15/1/1990.
למקרא כתב התביעה ובשים לב למועד הגשתה ולתאריך הלידה, כאמור, מתעוררת סוגיית התיישנותה של התביעה, לאור ההלכה שנקבעה בע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית ואח' (28.5.12) (להלן: "פס"ד המר" או "הלכת המר"), אשר ביטלה את עילת התביעה ליילוד - עילת ה"חיים בעוולה", שעמדה לזכות היילוד על פי הלכת זייצוב [ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)] וקבעה, כי עילת התביעה הנכונה בענין זה הינה "הולדה בעוולה" - עילה, העומדת להוריו של היילוד, בלבד ואולם – לא קבעה מסמרות בשאלה מה יהא דינה של תביעת, הורים המוגשת לאחר מתן פס"ד המר ולאחר עבור 7 שנים מאז הולדת היילוד.
2.הצדדים פירטו טענותיהם בסוגיה זו ואביאן, בקצרה:
לטענת התובעים, אין לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, שכן רק כיום, לראשונה, לאחר מתן פס"ד המר, הוכרה עילת תביעתם כניזוקים ישירים לרבות ראשי הנזק הנובעים מכך ולכן תחילת מירוץ ההתיישנות, לשיטתם, חל רק ממועד פרסומו של פס"ד המר.
לדידה של המשיבה 1, עניין ההתיישנות של תביעת הורים, כמו זו בענייננו, אשר הוגשה בחלוף עשרים ושלוש שנים לאחר הארוע מושא כתב התביעה ולאחר מתן פס"ד המר, עודנו טעון הכרעה מפורשת. עם זאת טוענת היא, כי בהתאם לפתרון שנמצא, בפסקי דין מחוזיים, לתביעת הורים שהוגשה עובר להלכת המר ואשר אומץ בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 9444/12 ד"ר דן זאבי נ' פלוני (28.4.2013), (להלן: "ענין זאבי") ברור, לשיטתה של המשיבה 1, כי בית המשפט העליון לא סבר שראוי לאמץ את הדרך, שמשמעותה הארכת תקופת ההתיישנות של ההורים.
דיון והכרעה:
3.אחר שעיינתי בטענות הצדדים, מוצאת אני להותיר את התביעה על כנה.
אפנה את הצדדים להחלטה שניתנה על ידי ביום 13/6/13 בת.א. (מחוזי חיפה) 49821-12-12 שמס (המנוח) נ' שירותי בריאות כללית ובית חולים המשפחה הקדושה בנצרת (להלן: "פרשת שמס") ולטעמיה, בה קבעתי, אחר סקירת החלופות השונות, בהתייחס לסוגיה כגון דא, כי :
"דומה, שנכון יהיה לקצוב תקופה, אשר תותיר פרק זמן מכאן ואילך, בו יתאפשר להורים להגיש תביעה, אשר התיישנה, לפי דיני ההתיישנות הרגילים. לטעמי, בהתחשב בכך שמאז פס"ד המר עברה כשנה, נכון יהיה לקצוב פרק זמן של שנתיים מאז פרסום הלכת המר.
מאחר שפס"ד המר ניתן ופורסם ביום 28.5.2012, יש, לטעמי, לאפשר להורים אלה להגיש תביעה (במתכונת שנקבעה בהלכת המר), עד יום 28.5.2014 וכך אני מורה."
אוסיף על אשר אמרתי בפרשת שמס ואבהיר, כי פרק הזמן של שנתיים מהלכת המר, מוגבל ברף העליון של 25 שנים מעת הולדת היילוד. כלומר - פרק הזמן העומד לרשות הורים, כאמור, הוא שנתיים ממועד פרסום הלכת המר ולא יותר מאשר עד הגיע הילוד לגיל 25. זאת - מאחר שאין זה נכון להחיל "תקופת מעבר" זו, שמטרתה לשַמֵּר זכות תביעה שהיתה לפני הלכת המר, על תביעות שלא ניתן היה להגישן לולא הלכת המר. ממילא יש להניח, כי מי שעוד לפני הלכת המר, תקופת ההתיישנות של תביעתו היתה כה קרובה, ממילא כבר נערך להגשתה, ביודעו שהוא יכול להגישה רק עד מלאת לילוד 25 שנה. לפיכך, הגבלה זו מאזנת בין זכויות שני הצדדים והולמת את אינטרס ההסתמכות של שניהם.
התביעה דכאן הוגשה ביום 17/3/13, בהיות הילוד כבן 23 שנים ולפיכך, לאור קביעותיי דלעיל, אין למחקה.
לאור תוצאה זו, אדון בבקשת התובעים להארכת מועד להגשת חוות דעת.
4.בבקשתם להארכת מועד, ביקשו התובעים להאריך את המועד להגשת חוות דעת מומחה מטעמם, לענין הרשלנות, עד לאחר הכרעה בטענת הנתבעים בדבר התיישנות התביעה.
המשיבה 1 התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי ניתן לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת "מטעמים מיוחדים שיירשמו" ולשיטתה, נימוק התובעים הנעוץ בסוגיית טענת ההתיישנות נגד התביעה, אינו נימוק העשוי לבוא בגדר אותם "טעמים מיוחדים" .
אחר שעיינתי, עיין היטב, בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להיעתר לבקשה להארכת המועד ולאפשר לתובעים להגיש חוות דעת רפואית מטעמן.
דומני, כי אכן, ראוי היה, לאור אי הבהירות השוררת באשר לגורלן של תביעות הורים (שלכאורה התיישנו) לאחר פס"ד המר, לדון תחילה בטענת ההתיישנות ולהכריע בשאלה האם יש לדחות את התביעה על הסף, עוד טרם בירורה לגופה ורק לאחר מכן, וככל שייקבע שאין לסלק התביעה על הסף, להורות על הגשת חוות דעת רפואית.
5.משקבעתי כי התביעה לא תסולק על הסף, ולאור האמור לעיל, אני מאריכה את המועד להגשת חוות דעת, מטעם התובעים, עד ליום 16/10/13.