ואקנין נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

החלטה

בפני בקשת המבקש להאריך המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת (כתוארה דאז) הגב' רויטל באום מיום 20/9/11 בתיק הוצאה לפועל מס' 02-21492-99-8 בה הורתה הרשמת הנכבדה על צו חיוב בתשלומים למבקש ע"ס 350 ₪ לחודש וכן על תשלום בסך 3000 ₪ כסכום ראשוני, על חשבון פיגורי העבר של החייב בתיק ההוצאה לפועל.

המבקש עתר ביום 18/8/11 למתן צו חיוב בתשלומים במסגרת תיק ההוצאה לפועל דלעיל והרשמת הנכבדה הורתה ביום 2/9/11 על המצאת מסמכים מסוימים אשר חסרו למבקש לצורך מתן החלטתה בתיק.

המבקש הגיש בקשה נוספת לשינוי צו החיוב בתשלומים אשר היה קבוע בתיק ההוצאה לפועל ביום 15/9/11 ואכן ניתנה החלטת כבוד הרשמת הנכבדה מיום 20/9/11 המורה על צו חיוב בתשלומים ע"ס 350 ₪ וכן על תשלום ראשוני בסך 3000 ₪ בגין פיגורי המבקש במסגרת תיק ההוצאה לפועל האמור.

המבקש עותר כעת כי יוארך המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת הרשמת הנכבדה מיום 20/9/11 בטענה כי נואש לאחר בקשתו לעיון חוזר בפני רשמת ההוצאה לפועל ופנה לסיוע המשפטי בבקשה לעזרתם בהגשת בקשת רשות ערעור, עניין אשר ארך זמן רב ובעטיו התעכבה הגשת בקשותיו לבית המשפט.

דיון :

זכות הערעור הינה זכות יסוד המעניקה לכל אדם את יומו בבית המשפט כך שישמע פעם אחת בפני הערכאה הראשונה ופעם אחת בפני ערכאת הערעור, ברם זכות זו אינה מוחלטת ואינה פוטרת אדם מעמידה במועדים הקבועים בחוק. אם אין אדם עושה כן, יש לבחון אם התנהגותו מצדיקה למנוע את זכות הערעור.

ראה האמור ברע"א 441/02 משה פרץ ואח' נ. שרה שטרן ואח' דינים עליון ס"א 363.

המבקש אשר בפני, הגיש בקשתו הראשונה בפני רשמת ההוצאה לפועל ביום 18/8/11 וזו הורתה על הגשת מסמכים נוספים מטעמו של המבקש ביום 2/9/11. המבקש עתר ביום 15/9/11 פעם נוספת בצירוף מסמכים נוספים בבקשה לשינוי צו החיוב בתשלומים ואכן ניתנה החלטת הרשמת הנכבדה בעניינו ביום 20/9/11.

מני אז בחר המבקש לקפוא על שמריו ולא מיצה סעדיו בפני ערכאת הערעור. כאמור בתקנות ההוצאה לפועל (תקנה 119(ה)), בקשה לרשות ערעור תוגש בתוך 20 יום מיום מתן ההחלטה נשוא הבקשה, אם ניתנה בפני המבקש לערער או מיום שהומצאה לו. המבקש עתר אך כעת, בחלוף למעלה מתשעה חודשים (!) להארכת המועד להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה דנן.

הנימוק היחידי אשר היה בידי המבקש להתנהלות זו היה כי הגיש בקשתו לעיון חוזר כדי להסדיר חובותיו ולאחר ההחלטה התייאש ופנה ללשכה לסיוע המשפטי לצורך הגשת בקשת רשות הערעור.

סבורני כי נימוק לאקוני זה אינו יכול להוות טעם מספיק להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור מטעמו של המבקש, שהרי מדובר בפרק זמן נכבד במיוחד שאיננו סביר לכל הדעות, אף כאשר עסקינן בגוף דוגמאת הלשכה לסיוע המשפטי, אשר משתהה לפרקים בהענקת הסיוע הנדרש לבאים בשעריו.

המבקש ציטט פסיקה הדנה באיחור בן כחודש ימים ולו אכן היה מדובר באיחור שכזה, יתכן והייתי שוקלת להיעתר לבקשה, אלא שבחינת התנהלותו של המבקש כמצוות הפסיקה, מעלה כי המבקש, משלא תאמה החלטת הרשמת הנכבדה את ציפיותיו, בחר להתעלם ממנה ולא טרח לשלם ולו שקל אחד ע"ח חובו מני אז, בפרט ומאז פתיחת תיק ההוצאה לפועל, בכלל.

המבקש לא הגיש כנטען "בקשה לעיון חוזר" כי אם עתר לשינוי צו החיוב בתשלומים ולאחר שחסרו מסמכים מסוימים והרשמת הנכבדה הורתה לו על הגשתם, הגיש בקשתו בשנית בצירופם. מסירת מידע שגוי זה בבקשתו, אף הוא מהווה שיקול בבחינת בקשתו ליתן למבקש הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

יתרה מזו אף בחינת החלטת הרשמת הנכבדה, נשוא הבקשה מעלה כי הרשמת הנכבדה בדקה בדוק היטב את המסמכים אשר צירף המבקש ועל סמך אותם מסמכים ניתנה החלטתה ההולמת היטב את נתוניו של המבקש, בשים לב למסמכים אשר הציג בפני הרשמת הנכבדה.

כל אלו מובילים למסקנה כי דין בקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת הרשמת הנכבדה מיום 20/9/11 , דינה דחייה וכך אני מורה.

הבקשה להארכת מועד נדחית.

אך משום שלא נתבקשה תשובת המשיב – איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ב, 01 יולי 2012, בהעדר הצדדים.