החלטה
בפניי בקשה לפטור מתשלום אגרה. מדובר בתביעה למתן צו עשה המכוון ללשכה לסיוע משפטי, המורה לה למנות למבקש עו"ד מטעמה אשר יפעל לסגירת תיקי הוצל"פ שתלויים ועומדים נגד המבקש וכן לתשלום פיצויים בסך 20,000 ₪.
נקדים ונאמר כי הסעד הכספי המבוקש- תשלום סך של 20,000 ₪- כלל איננו בסמכותו של בית המשפט המחוזי וכבר מטעם זה דין הבקשה להדחות, שכן ההליך בענין זה הוגש לבית משפט חסר סמכות עניינית.
זאת ועוד, על פי תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז 2007 (להלן: "תקנות האגרות") על המבקש פטור מאגרה להוכיח, בנוסף לקיומה של עילת תביעה, כי אין ביכולתו הכלכלית לעמוד בתשלום האגרה.
בעניננו, המבקש לא הוכיח, וגם לא עשה כל נסיון להוכיח, כי הוא חסר יכולת כלכלית לשלם את סכום האגרה, מעבר לאמירות כלליות וסתמיות בעלמא.
ראשית לכל, המבקש לא צירף לבקשתו תצהיר לאימות העובדות הנטענות בה ודי בכך כדי לדחות את בקשתו על הסף. בהיותו של המבקש תובע סדרתי, כפי שנראה להלן, הוא מודע היטב לחובה המוטלת עליו לתמוך את הבקשה בתצהיר, אך משיקוליו, הוא בחר שלא לעשות כן.
המבקש גם לא טרח לצרף אסמכתא כלשהי להוכחת העדר יכולת כלכלית, כמפורט בתגובת הפרקליטות, כגון, אישור מל"ל בדבר קבלת קצבאות, תדפיס הוצאות אחזקת דירה (חשמל, טלפון, מים, מיסי עיריה, כבלים וכו'), תדפיס חשבון בנק ועוד כהנה וכהנה מסמכים שיכולים היו לבסס את טענתו בדבר העדר יכולת כלכלית.
לגופו של ענין, המבקש סומך את טענתו בדבר חוסר יכולת כלכלית אך ורק על החלטתו של כב' רשם בית המשפט העליון גיא שני מיום 25.8.2011 לפטור אותו מתשלום האגרה וכן על החלטת פטור שניתנה ביום 23.10.2011 בתיק 11- 05- 3323. ואולם, אין די בכך כדי לבסס טענה לחוסר יכולת כלכלית. אכן, על פי תקנה 14 (ד)(1) לתקנות האגרות, החלטה שיפוטית לפטור מאגרה מהווה ראייה לכאורה לחוסר יכולת כלכלית , אך כל עוד לא צורף לראייה זו פירוט מלא ועדכני אודות מצבו הכלכלי של המבקש אין בה די כדי לבסס טענה לחוסר יכולת כלכלית לשלם האגרה. לעניין זה, קבע בית המשפט העליון בבשג"ץ 6088/09 גדעון שריאור נ' מדינת ישראל (פורסם באתר משפטי) כי:
"... המערער לא תמך בקשתו לפטור מאגרה, כמו גם את ערעורו, בתיעוד כלשהו לענין חוסר יכולתו הכלכלית לשלם האגרה. העובדה שבהליכים אחרים ניתן למערער פטור מאגרה אינה מחייבת בהליכים אחרים ועליו לעמוד בדרישות למתן פטור מאגרה בכל הליך והליך בו מבקש הוא פטור מאגרה".
יתר על כן, רק לאחרונה דחה בית המשפט העליון במסגרת בש"א 5855/11 מייק ואן קול נ' מדינת ישראל (פורסם באתר משפטי) בקשה לעיון חוזר בפסק דין אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטה לדחות את בקשתו לפטור מתשלום אגרה והפקדת עירבון. בית המשפט העליון התייחס לטענת המבקש בדבר השלכות הפטור מאגרה שניתן לו על ידי כב' הרשם גיא שני בהליך אחר, ודחה אותה:
"ייתכן שבמסגרת ההליך הנוסף הביא המבקש די מסמכים הדרושים להוכחת מצבו הכלכלי הנטען. מסמכים אלה לא הובאו בפני הרשם עת בחן את בקשת המבקש במסגרת ההליך דנן, ועל כן נדחתה בקשתו. מאותה הסיבה נדחה ערעורו על החלטת הרשם".
הדרישה לפריסת מלוא התמונה אודות מצבו הכלכלי של המבקש מקבלת משנה תוקף לאור העובדה העולה מתגובת הפרקליטות לפיה עסקינן במבקש סדרתי אשר בשנת 2011 לבדה יזם לא פחות מ- 30 הליכים משפטיים במחוז תל אביב לבדו ובכולם הגיש בקשה לפטור מאגרה (ראה נספח ד' לתגובת הפרקליטות). אין צורך לומר כי גם בשנת 2010 יזם המבקש הליכים משפטיים רבים בבית המשפט המחוזי בתל אביב. יפים לענייננו דבריו של כב' רשם בית המשפט העליון (כתוארו אז) יגאל מרזל בבשג"ץ 4748/06 שלמה שקד נ' גב' רוית תפוחי, רכזת בכירה לקרן הנשיא – לשכת נשיא המדינה (פורסם באתר משפטי) כי:
"אכן, נראה כי דרך הילוכו של המבקש בבית משפט זה מצביעה על בעיה עקרונית יותר, שמן הראוי ליתן עליה את הדעת. המבקש מגיש כדבר שבשגרה מספר רב מאוד של הליכים. רוב מכריע של ההליכים הם הליכי סרק. בכל הליך שמוגש על ידו, מוגשות גם בקשות משנה רבות. המבקש מערער כמעט על כל החלטה הניתנת בעניינו והערעור נדחה. הבעת מורת רוח מהליכי סרק אלו, ואפילו חיוב בהוצאות משפט, אינו מביא לשינוי בהתנהלותו של המבקש. ברי הדבר, כי בהתנהלות מעין זו יש משום הכבדה רבה על בתי המשפט. זמן שיפוטי רב מוקצה לטיפול בעשרות ומאות הליכים שאינם מגלים עילה. התוצאה היא כי הטיפול בהליכים של בעלי דין אחרים, שיתכן ויש בהם עילה, מתעכב, וזכות הגישה לערכאות של בעלי דין אחרים נמצאת אפוא נפגעת. נגרמות הוצאות כספיות ניכרות וגריעה ממשאבי הציבור כולו ... יכולתם של בתי המשפט לפעול בצורה המיטבית להשגת צדק, ניזוקה ..."
לאור כל זאת, משלא פורט כהלכה מצבו הכלכלי של המבקש – לא הוכחה חוסר יכולתו הכלכלית לשאת בתשלום האגרה, וגם מטעם זה יש לדחות את בקשתו.
בשים לב לעשרות ההליכים המשפטיים שהמבקש יוזם חדשות לבקרים, רובם ככולם הליכי סרק, יש ליתן את הדעת גם לדבריו הבאים של כב' השופט מרזל:
"יש להעיר, על רקע זה, כי יתכן וראוי הוא לשקול אם לא הגיעה העת כי יקבע גם בישראל הסדר שיאפשר בנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת, הוצאת צו חוסם כנגד בעל דין טרדן ועל פיו הגשת הליכים נוספים תחייב רשות של בית המשפט, וזאת בדומה להסדרים המוכרים בדין ההשוואתי עליהם עמדנו (פסקאות 11-12 שלעיל). כמובן, שכל הסדר מעין זה – כי יעשה - יהיה חייב להיעשות בשים לב למעמד החשוב ואף החוקתי של זכות הגישה לערכאות ... עם זאת, יש לזכור, כי זכות הגישה לערכאות ככל זכות אחרת אינה זכות מוחלטת אלא יחסית וניתן לפגוע בה בתנאים שונים, ובהם הדרישה כי הפגיעה תהא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. "זכות הגישה לערכאות אינה זכות כה עילאית עד שתגבר על כל זכות אחרת בכל מקרה, בכל מצב ובכל עת. כנגדה עומדת, בין היתר, זכותו של נתבע שלא יוטרד לשווא וכי לא תפגענה זכויותיו שלו" (כב' השופט א' גרוניס ברע"א 740/06 - פרח מצפור בנין בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם); ..."
בשולי הדברים אציין כי תחת להשיב לגופו של ענין לטענות המדינה, העדיף המבקש, ולא בפעם הראשונה, להשתלח באופן בוטה וחסר רסן במותב זה.
אשר על כן, הבקשה נדחית. האגרה תשולם עד ליום 26.2.2012, שאם לא כן – תימחק התובענה.
המבקש יישא בהוצאות המשיב 2 בסך 2,000 ₪.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.