ואכד נ' נאסר ביה"ח המשפחה הקדושה ואח'

פסק דין

בפני בר"ע על החלטת בית משפט השלום בעפולה (כבוד השופט י. בן חמו) אשר דחה בקשה שהגיש המבקש לתיקון כתב התביעה, ע"מ שיתווסף לכתב התביעה סעד של פיצוי בגין עילה של פגיעה באוטונומיה ואי מתן הסכמה מדעת. אציין כי במקור הוגשה הבר"ע גם כנגד החלטות נוספות של ביהמ"ש קמא, אולם במהלך שמיעת הערעור חזר בו ב"כ העורר מאותן טענות.

התביעה עצמה הוגשה לביהמ"ש קמא בשנת 2007 וכשנה לאחר מכן הוגשו תצהירי התובע/המבקש ובסמוך לאחריהם הוגשו תצהירי המשיבים.

עדויות המבקש נסתיימו ביום 24.04.09 והוא הכריז: "אלו עדי".

ביום 08.02.13 החלו להישמע עדי ההגנה, באותו היום ממש הומצאה לב"כ המשיבים בקשה לתיקון התביעה באופן המפורט לעיל. ב"כ המשיבים ביקש שתיתנן לו שהות לעיין בבקשה ולהגיב לה בכתב ודיון שמיעת עדי ההגנה החל להתקיים קודם שהוחלט בבקשת התיקון.

במהלך הדיון שהתקיים באותו היום, ביקש ב"כ המבקש לשאול את עדי ההגנה שאלות הנוגעות גם לעילת התביעה החדשה, נשוא התיקון המבוקש, אולם בשל התנגדות להרחבת חזית, לא התיר בית המשפט קמא לשאול שאלות אלו.

בסופו של דבר ולאחר שהוגשה תגובה של ב"כ המשיבים לפני ביהמ"ש קמא בה התנגד לתיקון התביעה, ניתנה ע"י ביהמ"ש קמא החלטה הדוחה את הבקשה לתיקון התביעה.

תמצית טיעוני המבקש

המבקש טוען כי ביהמ"ש קמא שגה משלא התיר לו תיקון התביעה במהלך הדיון, או בסופו של דבר, שכן העובדות הנוגעות לעילה הנוספת נכללו על ידו מראש בתצהירו של אבי המבקש, מר מוחמד ואכד (סעיפים 7 ו- 9). כן טען שכל שביקש בתיקון התביעה הוא את האפשרות לתבוע סעד בגין מתן הסכמה שלא מדעת מבלי להוסיף את העובדות הנ"ל שכבר נכללו בתצהירים.

הוא טען גם כי הדבר לא היה מצריך תיקון מהותי של כתבי הטענות וגם לא היה מאריך את הדיון. הואיל ומדובר בשאלה אשר שנויה במחלוקת בין הצדדים, הרי שעפ"י מבחן הקבוע בתקס"א, היה על ביהמ"ש להתיר את התיקון ולא לסרב.

תמצית טיעוני המשיבים

המשיבים ביקשו לדחות את הבר"ע.

לטענתם הבקשה לתיקון התביעה הוגשה בחלוף 10 שנים מיום האירוע נשוא התאונה ובחלוף 4 שנים מיום שהכריז התובע/המבקש "אלו עדי". כן נטען כי לבקשה לא צורף תצהיר ולא ניתנו בה הסברים לשיהוי הרב הנ"ל.

נטען כי אגב השיהוי הרב הנ"ל, המחייב את דחיית הבקשה נתקיימו דיונים רבים בתיק ואם תתקבל הבקשה יסורבל ההליך וייגרם למשיבים נזק. ב"כ המשיבים הפנה לנימוקי ביהמ"ש קמא, כי במידה שיותר התיקון, יש צורך לשמוע את ההליך מתחילתו שכן יש לשמוע ראיות לעניין העילה החדשה ואת מרבית העדים מחדש.

עוד טען כי כל העובדות נשוא הבקשה ידועות היו למבקש שנים רבות קודם. נטען כי לא הוכח שמקור טעויותיו לניסוח התביעה מלכתחילה, מקורן בתום לב.

על כן, הוא ביקש לדחות את הבקשה.

דיון

הלכה היא שכאשר בעל-דין מבקש לתקן את כתב-תביעתו, כך שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין - נעתרים לו בדרך כלל ועל הסירבול בהליכים יש לפצות בפסיקת הוצאות. חריגים לכלל זה הם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב, או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהייתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש, כדוגמת טענת התיישנות (רע"א 2345/98 סלים דנגור נ' חנוך ליבנה, פד"י נב(3) 427; ע"א 498/83 אמישרגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' אלימלך מלבין, פד"י מב(4) 269; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, התשנ"ה - 1995), 337 והאסמכתאות המופיעות שם).

התקנה המסדירה בקשה לתיקון כתב טענות היא תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:- "התקנות"), הקובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות."