ה"פ 63638-09-14 אזולאי ואח' נ' אזולאי ואח'

1.לפניי בקשה להצהיר כי המבקשים הם הבעלים היחידים של מיטלטלין המצויים בדירת מגוריהם ברחוב דוכיפת 10/23 בעיר יבנה.

2.בהמרצת הפתיחה נטען כי החייב, המשיב 1, הוא בנם הבגיר של המבקשים אשר אינו מתגורר עמם זה כעשרים שנים, וכי בשל התרופפות הקשר עמו הם אינם יודעים את כתובתו המדויקת. עוד נטען כי למשיב אין – ולא היו לו – זכויות בדירה ובמיטלטלין שבה. המבקשים צירפו לבקשתם רשימת מיטלטלין, וכפי שיוסבר להלן, המחלוקת בתיק מתמקדת בנכס אחד – טלוויזיה שניטלה מבית המבקשים בהליך של הוצאת מעוקלים.

3.מרבית המשיבים לא הביעו התנגדות למתן הצו המבוקש, למעט משיבה אחת – המשיבה 2 (להלן: המשיבה) – שהגישה התנגדות וכן התייצבה לדיון שהתקיים לפניי. במאמר מוסגר אוסיף כי משיב נוסף – המשיב 7 – התייצב אף-הוא לדיון, אך משהובררה לו מהות ההליך שבו עסקינן, לא הביע התנגדות לבקשה.

4.כאמור לעיל, המבקשים הציגו רשימה של מיטלטלין. מעיון ברשימה עולה כי מדובר בציוד ביתי בסיסי שכמותו מקובל למצוא בבתים בישראל. למעשה, גם המשיבה 2, שהתנגדה כאמור לבקשה, צמצמה את הסתייגותה רק לנכס אחד – מכשיר טלוויזיה שכבר הוצא מבית המבקשים במסגרת הליך ההוצאה לפועל (מספר התיק 18-20642-13-1), וכעת מאוחסן עד להכרעה בהליך שלפניי.

5.נמקד אפוא את הדיון באותו מכשיר טלוויזיה. מעיון בחומר עולה כי ביום 12.5.2014 הגיעו לבית המבקשים פקידי הוצאה לפועל לצורך הליך של עיקול ברישום. לטענת המבקשים, המבקשת הסבירה לפקידי ההוצאה לפועל כי החייב כלל אינו מתגורר בדירה, ואלה בתגובה מסרו כי "הם לא מאמינים שיוציאו מיטלטלין כלשהם מהדירה" – כלשון הבקשה שלפניי. אלא שביום 8.9.2014 הגיעו קבלני ההוצאה לפועל לדירת המבקשים ונטלו את מכשיר הטלוויזיה, זאת לאחר דין ודברים שהתקיים בין בנם של המבקשים – עורך-דין שייצגם גם בדיון היום – לבין נציג המשיבה, במסגרתו הועלו טענות נגד כשירות ההליך.

6.המשיבה מצדה גורסת כי הליך העיקול בוצע לאחר חקירה שהעלתה כי החייב מתגורר בכתובת שבה בוצע העיקול (לתגובת המשיבה צורף מכתב של "מוקד שירותים משפטיים בע"מ", שבו צוין כי "החייב אותר בכתובת: דוכיפת 10/23, יבנה"; כי "עובדת מגוריו במקום אומתה עם מש' עדני מדירה מס' 24"; וכי ביום 24.2.2014 נמסר כתב אזהרה בכתובת הנ"ל "לידי סרב להזדהות בשמו, אחיו"). עוד מדגישה המשיבה כי המבקשים לא ביצעו כל פעולה לאחר רישום העיקול (בחודש מאי 2014), וזאת עד לחודש ספטמבר שאז הוצאו המיטלטלין מן הדירה. לשיטתה של המשיבה, מחדלם של המבקשים מלפעול בתקופה שלאחר העיקול ברישום מצדיק לחייבם בכל מקרה בהוצאות הכרוכות בהליך הוצאת המיטלטלין. טענה נוספת בפי המשיבה נוגעת לעובדה שהמבקשים נמנעו מלמסור את מענו של החייב ובכך למעשה מסייעים לו להתחמק מפירעון חובותיו.

7.לאחר שבחנתי את טענותיהם של הצדדים, בכתב ובעל-פה, ולאחר שהמבקשת נחקרה על-ידי באת-כוח המשיבה, באתי לכלל מסקנה כי יש ליתן צו הצהרתי כמבוקש, אולם בד-בבד יש לחייב את המבקשים בתשלום חלק מההוצאות הכרוכות בהוצאת המיטלטלין ואחסונם.

8.בפתח דבריי אבהיר כי איני רואה לקבוע מסמרות בשאלת תכיפות הקשר שבין החייב לבין בני משפחתו, ואיני רואה חשיבות מכרעת לשאלה אם המבקשים יודעים את כתובתו של החייב – כפי שמשערת המשיבה – או שאינם יודעים – כפי טענתם (אף שבדיון עלה כי המבקשים פוגשים את החייב מעת לעת). הנקודה המרכזית היא שלאחר בחינת החומר נחה דעתי כי המיטלטלין הנזכרים ברשימה שהגישו המבקשים, כולל הטלוויזיה (שלפי הנטען בדיון, ערכה הכספי נמוך מ- 1,000 ₪), הם מיטלטלין השייכים למבקשים-ההורים, ואיני סבור כי יש בסיס איתן להניח כי הטלוויזיה שייכת דווקא לחייב. אני רואה להדגיש כי לא ראיתי לקבוע, על יסוד החומר המונח לפניי, שהמבקש – אדם בגיר – מתגורר בדירה עם הוריו, ואיני סבור כי המכתב שצורף לתגובת המשיבה (ודוק: מכתב, לא תצהיר) די בו כדי לבסס ממצא בעניין זה.

9.עם זאת, סבורני כי יש מקום לקבוע שהמבקשים יישאו בחלק מההוצאות הכרוכות בהליך הוצאת המיטלטלין. בהקשר זה יוטעם כי למעשה, אין מחלוקת על כך שלאחר שהגיעו פקידי ההוצאה לפועל, בחודש מאי 2014, לדירתם של המבקשים, לא נקטו האחרונים כל הליך וזאת אף שבמהלך אירוע זה הם התוודעו ללא ספק לקיומם של הליכים לעיקול מיטלטלין המצויים בדירתם. לטענת המבקשים, הם ציינו לפני מבצעי העיקול ברישום כי החייב אינו מתגורר בדירה, ומן התשובה שקיבלו הבינו כי לא יוצאו מיטלטלין מהדירה. אולם, לאחר ששמעתי את הצדדים, לא שוכנעתי מטענות אלה.