ה"פ
בית המשפט המחוזי ירושלים
|
48106-03-16
06/07/2016
|
בפני השופטת:
ענת זינגר
|
| - נגד - |
המבקש:
ג. ב.
|
המשיב:
1. רשות האוכלוסין
2. ההגירה ומעברי הגבול - מרכז שירות ומידע ארצי
|
| פסק דין |
בתובענה שבפניי מבוקש לשנות את רישום המבקש במרשם האוכלוסין - במשרד הפנים, כך שברכיב הלאום לא יירשם כי הוא "ערבי", אלא "ארמי".
המבקש נימק בקשתו בכך שהרישום האמור נעשה בעת לידתו ומבלי שנשמעה דעתו.
ביום 16.9.2014 ניתנה הנחיית שר הפנים דאז, בדבר אפשרות לרישום הלאום הארמי במרשמי האוכלוסין. הנחייה זו אפשרה לבני העדה הארמית להירשם, במובחן מבני הלאום הערבי. עוד נקבע כי אזרח הרשום כבן לאום אחר, יהיה זכאי לשינוי הרישום לארמי באמצעות פס"ד הצהרתי מבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 19ג לחוק מרשם אוכלוסין, תשכ"ה - 1965..
המבקש מעיד על עצמו כי הוא משתייך ללאום הארמי והוא אף שימר זהותו זו. מנגד אין הוא תופס עצמו כמשתייך ללאום הערבי. בתצהירו הרחיב הצהיר כי מקור משפחתו מסוריה. כמו כן, צורף אישור מטעם כומר של הקהילה היוונית האורתודוכסית בירושלים (קתדרלה סנט יעקוב), המאשר כי המבקש הוא בן העדה הנוצרית של הקהילה היוונית – אורתודוקסית, בירושלים.
המשיבה הודיעה כי היא מותירה את ההכרעה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, לשיקול דעתו של בית המשפט. על המבקש להוכיח כי הוא שייך לאותו לאום וכי בקשתו עניינית וכנה.
הכרעה:
לאחרונה נדרשתי לסוגיה זו בה"פ 56091-06-15 וכדי שלא להאריך מקום בו ניתן לקצר, אני מאמצת את האמור שם, על דרך ההפניה ובשינויים המתחייבים (ר' פסק הדין מיום 16.5.2016).
כפי שנאמר שם, מרשם האוכלוסין נועד בעיקרו להוות מכשיר סטטיסטי (ר' בבג"ץ 58/68 שליט נ. שר הפנים, פ"ד כג (2)477 (1970), להלן "פרשת שליט"). ממילא תפקיד פקיד הרישום הינו בעיקרו תפקיד טכני. ר' בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר-הפנים, פ"ד יז(1) 225, 249 (1963); בג"ץ 4916/04 זלסקי נ' שר הפנים, פ"ד סד (3) 705 (2011) וכן בג"ץ 10533/04 ויס נ' שר הפנים, פ"ד סד (3) 807 (2011).
עת מדובר ברישום ראשון, מורה לנו הפסיקה כי יש לכבד את בקשת המבקש ולהתאים את הרישום לבקשתו. בעניין זה ר' בג"צ 4/69 ענת, דמיר והגר בן מנשה קטינים, ע"י אביהם ואפוטרופסם הטבעי, יוסף בן מנשה נ. שר הפנים, פ"ד כד(1), 105 (1970). באותו מקרה חזר בג"צ על ההלכה שנקבעה בפרשת שליט ואשר לפיה -"פקיד הרישום אינו רשאי לרשום דבר שמוסר ההודעה לא ביקש רישומו" (ר' סעיף 2 שם). נקבע שם כי מי שאינו חפץ להשתייך לאף לאום, שמורה לו הזכות שלא להצהיר על לאום מסוים.
שונה הוא הדין עם זאת, עת שלא מדובר ברישום ראשון, אלא בבקשה המהווה תיקון לרישום, כמו במקרה זה. במקרה שכזה - לא די בבקשה או הצהרה של הפונה, אלא עליו להוסיף ולהצטייד בתעודה ציבורית, התואמת בקשתו. בהעדר גוף מסוים המוסמך להנפיק תעודה ציבורית, המעידה על אדם כעל חסר דת, נקבע בע"א 448/72 שי"ק נ. היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כז(2) עמ' 3 (1973), כי פסק דין הצהרתי של בית משפט מחוזי, יכול לשמש לכך. אכן המדינה הצהירה כבר בעבר (ולמעשה גם בתשובתה בהליך זה), כי אם יינתן פסק דין המצהיר את המבוקש, הוא יכובד והרישום יתוקן על בסיסו.