ה"פ 25139-09-16 כרמון נ' בנק מזרחי טפחות בעמ ואח'

לעיוני הובאה עתה בקשה לסעד זמני ולסעד במעמד צד אחד של לעיכוב ביצוע הליכי הוצל"פ נגד המבקשת, עד הכרעה בתובענתה לסעד הצהרתי שלפיו הסכם פשרה שכרתה עם אחרים וקיבל תוקף של פסק דין בטל עד כמה שהוא נוגע לה.

1.רקע הדברים, בתמציתיות: המבקשת, גב' בשמת כרמון (להלן: כרמון) מציינת כי היא עורכת דין במקצועה ומי שמשמשת מזה מספר שנים מנכ"ל לשכת רואי החשבון בישראל. כרמון התקשרה בשנת 2012 עם המשיב 2, מר רפאל סלע (להלן: סלע), בהסכם לייסוד חברה (להלן: החברה), שסלע היה בעל מניות הרוב בה. השניים פתחו חשבון שותפות עסקי אצל המשיב 1 (להלן: הבנק), והחברה נטלה מן הבנק הלוואה בסך 975,000 ₪ שכרמון וסלע ערבו לה אישית.

2.החברה לא סילקה את חובה, דבר שכרמון מאשימה בו את סלע, שכן בהתאם להסכמות שביניהם הוא שהיה אמון על הנושא. הבנק הגיש בחודש יולי 2014 לבית משפט זה תביעה בסדר דין מקוצר נגד החברה, כרמון וסלע לתשלום החוב כפי שנצטבר (תא"ק 16440-07-14). השלושה התגוננו יחד באמצעות ייצוג משותף. ביום 5.5.15 הודיעו הבנק והנתבעים דשם, כולל כרמון, על הגעתם להסדר פשרה לסילוק החוב, בסך כ-1.23 מיליון ₪, וזאת בדרך של העמדת הלוואה חדשה שכל הנתבעים שם יחד ולחוד אחראים לפרעונה. הצדדים עתרו למתן תוקף של פסק דין להסדר, וזה ניתן ביום 6.5.15 (להלן: פסק הדין).

3.לטענת כרמון, סלע הוא שהיה אמור, גם לדידה וגם לדידו של הבנק, לדאוג לפרעון ההלוואה. הוא לא עשה כן. בחודש יוני 2016 פנה אליה הבנק והתריע כי ההלוואה אינה מסולקת כסדרה. ביום 11.9.16 מסר לה הבנק התראה לפני נקיטת הליכים. מכאן ההליך הנוכחי.

4.המבקשת הגישה עתה תובענה לסעד הצהרתי, שלפיה הסכם הפשרה בטל, עד כמה שהוא נוגע לה. תמציתה: בדיעבד גילתה כי סלע משך את הכספים שהיו בחשבון (לאחר מתן ההלוואה ולפני כריתת הסכם הפשרה, כך ניתן להבין), והבנק אפשר לו לעשות כן. מכאן שהללו שותפים למרמה כלפיה, והסכם הפשרה נכרת אפוא עקב טעות והטעיה, המובילים לבטלות ההסכם. טעות זו נסבה גם על כך שהניחה שסלע ישלם את סכום החוב שבהסדר, ולא הייתה חותמת על ההסכם לו סברה שסלע לא יעמוד בהתחייבותו זו.

5.בגדרי התובענה הגישה המבקשת בקשה לסעד זמני וארעי כאמור, האוסר על הבנק לנקוט הליכי הוצל"פ בעניינה. סיכויי התובענה טובים, לסברתה. פתח לביטול פסק דין שניתן בהסכמה קיים בפסיקה. מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובתה, שכן נקיטת הליכים נגדה עלולה לגרום לפגיעה בשמה הטוב, בתפקידה החשוב ובמוניטין שלה.

6.דין הבקשה להדחות, בלא צורך בתגובה.

7.נפתח בסיכויי התובענה. אלו נחזים לעת הזו כקלושים, ומובן שכל הדברים שלהלן נאמרים לכאורה בלבד וכיאות לשלב המקדמי של ההליך. אכן, צודקת המבקשת שמבחינה עיונית קיימת אפשרות דיונית לעתור לביטול פסק דין שניתן בהסכמה, עקב פגם בנדבך ההסכמי שלו (ראו: ע"א 2536/90 סיטבון נ' סיטבון, פ"ד מה(2) 573 (1991)). אולם המדובר בחרך דיוני צר במיוחד. שיקולי סופיות הדיון, יציבות הדין, והשמירה על ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים, בין היתר, מצדיקים את ההיעתרות לנסיגה מן ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין "רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 592 (1997), שדווקא עליו ביקשה כרמון להיסמך).

8.במקרה שלפנינו, קשה עד מאד לזהות לעת הזו כיצד ייכנס מקרה זה לגדרי אותם חריגים. המבקשת מתקשה להציג טענות כלשהן הנסבות על הנסיבות שאפפו את כריתת הסכם הפשרה בשנת 2015. אין כל נפקות נחזית לציפייתה שמכאן ואילך, סלע הוא שיהיה אחראי על סילוק ההלוואה. גם אם נקבל לצורך הדיון את הטענה שלפיה במערך היחסים הפנימי שבינה לסלע, הוא שהיה האחראי, הרי שכלפי הבנק חבותם היא ביחד ולחוד (סעיף 9 להסדר). תכליתו של הסכם שלפיו מספר פרטים מתחייבים יחד ולחוד כלפי נושה אחד היא פשוטה וברורה: הם יודעים כי הנושה יכול לפנות לכל אחד מהם, וככל שבמערך היחסים הפנימי שבין החייבים הוסכם שחייב פלוני הוא שיישא בנטל, יכול החייב האחר לחזור עליו. אין זה עניינו של הנושה. ולדוגמה אחרת: כאשר אדם ערב לחובו של אחר, מובן שהוא מצפה שהחייב הוא שיישא בנטל, אולם הימנעות החייב מלשלם אינה פוטרת כשלעצמה את הערב. כאן, יוזכר, מדובר גם במצב שבו כרמון חבה מלכתחילה מכוחה של הערבות לחברה בעת נטילת ההלוואה, כך שאין מדובר בגורם שהוא זר להסכם ונאות רק לסייע לאחר.