לפני בקשת החייב לעיכוב הליכים, לרבות הליכי מאסר, למשך 60 יום.
החייב עותר לעיכוב הליכים בתיק עד לפסיקת כב' ביה"ד הרבני (להלן: "בד"ר") בעניין גובה החוב אותו חבה לשיטתו הזוכה לחייב, בגין קנסות בגין סיכול הסדרי הראיה מצד הזוכה.
יתרת החוב בתיק דנא עומדת ע"ס 216,741 ש"ח.
החייב טוען כי הזוכה פועלת בניגוד להחלטות כב' בד"ר, ומסכלת הסדרי הראיה של החייב עם הקטינה. החייב מציין כי בהחלטות כב' בד"ר מיום 09.12.2002 ומיום 30.03.2006 נקבעו סכומי הקנסות בגין הפרות הסדרי הראיה מצד הזוכה. החייב טוען כי גובה הקנסות שעל הזוכה לשלם לחייב עומד לשיטתו, נכון להיום, ע"ס 279,400 ש"ח, אותם יש לקזז מחוב המזונות בתיק.
החייב טוען כי עתר לכב' בד"ר כי יקבע גובה החוב, ובדעתו להגיש בקשה לקיזוז בתיק.
לאחר שעיינתי עיון היטב בבקשת החייב בתהליך זה, בתהליך מס' 10, ובתהליכים ובבקשות בנומראטורים נוספים בתיק, נחה דעתי לקבוע כי מדובר בבקשה ממוחזרת, שאף ניתנה עליה החלטה סדורה ומנומקת, שיש לדחותה.
החייב מיוצג.
לפנים משורת הדין איני נדרשת בבקשה זו לחיוב הוצאות אך הפעם.
על ארבעה רבדים שעונה החלטתי:
א. הבקשה הוכרעה:
לגופו של עניין, הנני מפנה את החייב להחלטתה הסדורה של כב' הרשמת (כיום כב' השופטת) ל' הר ציון בנומ' 757 מיום 24.4.13, במסגרתה נדחתה טענתו.
בין היתר קבעה כב' הרשמת ל' הר ציון כך:
"העניינים העולים בבקשה אינם במסגרת סמכותי. ככל שהחייב יעתור בפני בית הדין הרבני לסעד של עיכוב הליכים וככל שהסעד יינתן, ההחלטה תיושם בתיק.
מהות הטענה היא הפרת חיובים על ידי הזוכה. יובהר כי מדובר בתיק מזונות ולא ניתן לאשר קיזוז מחוב מזונות אלא מכח החלטה שיפוטית אשר תתיר את הקיזוז הנטען. ולכן הבקשה נדחית".
החלטה זו, שניתנה לפני כשנתיים ויותר, לא הוגש עליה ערעור, ואיני יושבת כערכאת ערעור על החלטות מותבים קודמים בתיק.
ב. העדר סמכות בעיכוב ביצוע:
אף לו היה סמכותי לעיין בהחלטת כב' השופטת ל' הר ציון, לא מצאתי עילה שבדין להיעתר לבקשת החייב.
פסק הדין המבוצע בתיק הוא תמ"ש 17042-01-11 415550/96 מיום 10.4.97 שנתן תוקף להסכם שנכרת בין הצדדים ביום זה (להלן: "פסה"ד").
אין דבר וחצי דבר בפסה"ד לעניין "קנסות" בגין הפרת הסדרי ראייה.
לרשם אין הסמכות לעכב ביצועו של פסק דין המבוצע בתיק זה או לשנות מתכנו. ההליכים יעוכבו ככל שתומצא החלטת הערכאה המוסמכת המורה לעכב ההליכים.
ג. מדובר בזכות קיזוז בלתי מוכחת:
שלא בשולי הדברים יוער כי השאלה בענייננו היא האם רשאי כלל חייב לקזז חיובי "קנסות" בגין אי קיום הסדרי ראייה בתיק מזונות.
ההלכה לעניין קיזוז חיובי מזונות ברורה וידועה. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי במסגרת טענת "פרעתי" ניתן לטעון ולהוכיח טענת קיזוז. עם זאת, הקביעה האמורה מוגבלת רק לזכות קיזוז קיימת, במאובחן מזכות קיזוז נטענת.
זכות קיזוז קיימת פירושה זכות שקיומה אינו שנוי במחלוקת, אשר הזוכה הודה במפורש בקיומה או שהמדובר בזכות חלוטה שאין הזוכה יכול לטעון כנגדה. להבדיל, זכות קיזוז נטענת הינה זכות קיזוז השנויה במחלוקת שבירורה חורג מגדר סמכותו של רשם ההוצאה לפועל הדן בבקשה בטענת "פרעתי" (רע"א 9120/07 ישראלה רוזנצוויג ואח" נ" אהרון חיים ואח" (מאגר נבו, 2008))" (עש"א (ת"א) 1874-08 קשת ניקוי יבש בע"מ נ" אומגה טיפולי טקסטיל תעשייתיים (1978) בע"מ (ניתן ביום 19/09/10. פורסם באתר נבו).
האם "קנסות" בגין הפרת הסדרי ראיה הינם בגדר זכות קיזוז מוכחת? התשובה לכך לגישתי היא בשלילה. ומדוע? תשובתי בנימוק האחרון להכרעתי כדלקמן:
ד. קנס בגין הפרת הסדרי ראייה אינו כדין חיוב במזונות (אלא אם נקבע אחרת):
על אף חשיבותו הבלתי מעורערת של הקשר התקין והבלתי אמצעי בין הורה לילדו, גם בהינתן שגבר הר בין הצדדים, ועל אף שנכון, מהותית ומשפטית, לעודד בכל אמצעי (אף בדרך של סנקציה), שימורו של עקרון חשוב זה, לשיטתי "זכות" קיזוז בגין "קנסות" על הפרת הסדרי ראייה הינה זכות השנויה במחלוקת, שאינה בגדר אותן זכויות שבסמכות רשם ההוצאה לפועל לפסוק בהם, בין היתר משום שנדרש לברר המסד העובדתי הכרוך בהפרה, ובעיקר משום שחזקה היא שאין לפגוע במזונות הקטין (שהם לחם חוקו של הילד), בגין סנקציה עונשית המוטלת על הורה מפר, ובלא שמונחת לפני הרשם החלטה שיפוטית מפורשת.
לטעמי, רק הערכאה השיפוטית יכולה להורות להפחית ממזונות הקטין, ולגרוע מלחמו, ככל שהאם (או האב במקרה אחר), מפרים צו של ערכאה שיפוטית.
גם מבחינה עיונית סבורה אני כי הפרה מעין זו שיוכה הנורמטיבי-משפטי הוא בגדר פקודת ביזיון בית המשפט, ולא בגדר פסיקת מזונות לקטין. שהרי "הניצים" כאן אינם ההורה ה"מופר" והילד - אלא (ובפרט בענייננו) - הורה אל מול הורה (ואיני קובעת בכך מסמרות כמובן משלא נדרשתי למסד העובדתי).
שהרי בה באותה מידה, לו היה מורה כב' בד"ר על מאסרה של הזוכה, האם הייתה זו מובאת לפני בפקודת מאסר? ברי כי לא כך היא.
לדעתי, רק במקרים קיצוניים ראוי "לנגוס" במזונות הקטין נוכח הפרה של הסדרי ראייה, קל וחומר, משהילד אינו אלא כלי שרת ב"מלחמתם" של המבוגרים על הקשר עמו.
ובמה "חטא" הקטין?
משכך, "קנסות" בגין הפרת הסדרי ראייה, אלא נאמר אחרת מפורשות, נאכפות מתוקף פקודת ביזיון בית המשפט, ודינן כחיוב כספי רגיל, ואין לקזזן בתיק מזונות אלא אם הורתה הערכאה המשפטית אחרת.
יוער כי גם הערכאות השיפוטיות אינן אחידות בגישתן בעניין דנא, ולכן נדרשת לרשם החלטה מפורשת וסדורה של הערכאה השיפוטית הרלוונטית.
בענייננו, על פיו, העניין "ברור" אף יותר. מעיון בחלק מההחלטות כב' בד"ר שצורפו לבקשה שהוגשה ע"י החייב בנומ' 757 עולה מפורשות כי ה"קנסות" בגין הסדרי ראייה ייגבו במרכז לגביית קנסות, קרי, שהחוב סווג כחוב שדינו אינו כדין מזונות. והדברים עולים מפסק דינו של כב' בית הדין הרבני בעניינו של החייב (ת/214252/10 מיום 7/9/10), אשר מפנה החייב מפורשות למרכז לגביית קנסות (ולא רשות לאכיפה וגבייה).
יוער כי אף לעמדת היועץ המשפטי לממשלה (עמדתו מיום 5.2.15), רשמי רשות האכיפה והגבייה אינם הגורם המתאים לבירור באם הופרו החלטות שיפוטיות בדבר הסדרי ראייה, והעניין מצוי בסמכות הערכאה המשפטית.
עוד, לעמדת היועמ"ש, הפיצוי שנפסק (ה"קנס") הוא בגדר חיוב כספי רגיל ע"פ פקודת ביזיון בית המשפט, ואינו בגדר חיוב בדין מזונות.
לאחר שהגעתי עד הנה ברצוני לסכם:
מכל הטעמים לעיל, מהטעם שבקשת החייב נדחתה ע"י מותב קודם (ויוער כי אך אנוכי דחיתי בקשה לעיכוב הליכים שהגיש החייב בתהליך 2 מיום 14.12.15); מהטעם שאין בסמכות הרשם להורות על עיכוב ביצוע פס"ד; מהטעם שאין לחייב טענת קיזוז מוכחת (ויוער כי כלל לא הגיש בגינה "פרעתי"); ומהטעם שסיווגו הראוי של חיוב בגין הפרת הסדרי ראייה, כברירת מחדל, הינו כספי - ואינו כדין מזונות 0 אלא אם הוכח אחרת, וכן מכל הטעמים הנורמטיביים שהערתי והארתי עליהם בהחלטתי זו, דין בקשת החייב לעיכוב הליכים להידחות.
באשר לבקשתו של החייב כי אעתר לעיכוב ביצוע הליכי מאסר עד תינתן הכרעת כב' בד"ר:
על אף שמדובר בסנקציה עונשית חמורה הצפויה לחייב ככל שלא יישא בתשלום הפקודה, הרי שנוכח יתרת החוב בתיק, נוכח שידוע לחייב מזה כשנתיים ויותר כי עליו לעתור לכב' בד"ר ככל שהינו סבור שיש ממש בבקשתו לעיכוב הליכים, קל וחומר משמדובר בקיזוז חוב שהינו, על פניו, גם לנוכח אחת מהחלטות כב' בד"ר - כספי - איני מוצאת לנכון להיעתר לבקשה.
די והותר זמן היה לחייב לעתור לכב' בית הדין הרבני. וככל שהתמהמה, אין לו אלא להלין על עצמו, קל וחומר משאין לפני כתב טענות שהוגש לכב' בד"ר ו/או זימון לדיון ו/או החלטת בד"ר המורה מפורשות על זכות קיזוז מתיק זה, אלא רק טענות בעלמא, הנזרקות שוב ושוב לחללו של תיק זה.
אין עילה לעיכוב ביצוע הליך כלשהוא בתיק דנא בלא שתוצג לי החלטה ברורה, מפורשת ומפורטת של כב' בית הדין הרבני כי יש להורות על עיכוב הליכים בתיק דנא, מהטעם, שדין החיוב שפסק בגין הפרת הסדרי ראייה הוא בגדר חיוב מזונות שיש לאכוף בתיק זה.
לאור האמור לעיל, ובאין עילה הדין, בקשת החייב לעיכוב הליכי מאסר נדחית.
ככל שיובא החייב לפני רשם הוצאה לפועל בפקודת מאסר שניתנה בתיק זה, מפנה הנני את כב' הרשם להחלטתי זו, ולהחלטת כב' השופטת (כתוארה היום) ל' הר ציון בבקשה בנומ' 757, ונסיבות השיהוי הרב במחדלו של החייב לעתור לערכאה המוסמכת, וליתרת החוב בתיק המדברת בעד עצמה.