לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי מיום ג' בחשון תשס"ד. הויכוח בין הצדדים הוא על אופן עזיבתו של המערער, הרב פלוני. הרב הנ"ל כיהן כראש הישיבה תיכונית בג' ובפסח תשס"ב עזב את הישיבה עם רוב רובם של התלמידים שעבר עמו לשכונה פלונית לבית המדרש ה' בניהול מר ש'. לדעת התובעים (ההנהלה של הישיבה התיכונית המסונפת לישיבה אלמונית) בבית הדין האזורי, נעשתה ההעברה בהפתעה גמורה מבחינתם, מבלי שיכלו להיערך לפתור את הבעיה לא יכלו למצוא מחליף לרב פלוני ולשקם את הישיבה בעוד מועד. כמו כן נגרמו להם נזקים של צ'קים של שכר לימוד שבוטלו, ומצד שני היה עליהם לעמוד בשכר מורים ורמי"ם שנשארו במקום.
הנתבע בביה"ד האזורי טען להגנתו שבשנת תשס"ב היתה התנהגות ההנהלה האדמיניסטרטיבית כלפי התלמידים גרועה ביותר. תנאי דיור גרועים - חוסר חימום וחשמל, חוסר מדריכים ומורים, והפקרת התלמידים. הנתבע טוען שהוא הרגיש בהתמרמרות גוברת והולכת של ההורים כלפי ההנהלה האדמיניסטרטיבית, ומאמציו לשכנע את התובעים עלו בתוהו. גם הוא נפגע באופן אישי מיחס מזלזל כלפיו.
ביה"ד האזורי פסק ברוב דעות, שעל הנתבע להחזיר מחצית שכרו שקיבל בשנה"ל תשס"ב ומחצית תשלומי הטלפון. על כך הערעור שלפנינו.
בביה"ד האזורי היו שלש דעות: דעה א' על הנתבע להחזיר כל שכרו לשנת תשס"ב. דעה ב' עליו להחזיר מחצית שכרו, דעה ג' הנתבע פטור מלהחזיר שכרו.
בנימוקים הארוכים של דעה א' הנוגעים לפרט הנדון אנו מוצאים את הנמוק דלהלן:
"לאור האמור לעיל ... הנתבע מעל בתפקידו ובודאי לאחר שביה"ד התרה בו לחזור לעבודה עד סוף השנה, וקבע את התנאים לחזרתו ... כי למעשה התברר שלא היתה לתובעת תועלת מעבודה זו, וכמו בשליח להביא איגרת שהלך חצי הדרך שאינו זכאי לשום שכר".
זהו הנימוק היחידי המבואר בדעת הרוב. הדעה החולקת סוברת שהנתבע פטור מהחזרת השכר. דעת הביניים - לחייב החזרת מחצית שכרו - סבורה, כנראה, שיש מקום להסתפק בסברת דעה א' ולפשר במחצית.
על כן, עלינו לקבוע עמדתנו בערעור, לאור הנימוקים של דעה א' הנ"ל.
לא ירדנו לסוף מחשבתו של בעל דעה קיימתא. הרי אין זה דומה כלל לשליח שהלך חצי הדרך. קנה המידה לקביעה, אם הפועל מעל או מילא את שליחותו או חלק ממנה הוא, לקבוע תחילה מהו היעוד הנדרש מהפועל. בנדון של שליח להוליך אגרת, ברור שאין למשלח שום תועלת מההליכה של רגלי השליח. כל היעוד והמטרה היא, העברת האגרת, ולכן פועל שהלך רק מחצית הדרך, לא עשה כלום, והפסיד שכרו.
אולם, בנדון שלנו, שהמטרה שנשכר הרב פלוני היא ללמד ולחנך את הילדים, ותפקיד זה בוצע על ידו באופן סביר במשך התקופה שעבד. נניח אפילו, שיש לו אשמה בזה שהתלמידים עזבו את הישיבה, ובזה נגרם נזק לשמה הטוב של הישיבה, והמטרה של הקמת ישיבה תכונית נתבטלה. כלום מעילה זו נחשבת כעקירה של העבודה העיקרית שנעשתה והיא לימוד התלמידים?! כלום עיקר שכירותו של הרב פלוני היא רק למען סיפוק "סחורה" של תלמידים להנהלת ישיבה אלמונית?! מה גם, שנוכח המחלוקת והעדים שהעידו והחומר שבתיק, קשה לקבוע שהיתה כאן מעילה מצד הרב פלוני. לאחר שלא מצא הרב פלוני עצמו (וגם התלמידים לא מצאו) אוזן קשבת אצל ההנהלה, לא ראה הרב שהנהלה זו ראויה להחזיק ישיבה, ולא מצא לנכון להודיע להם שיחליפו אותו באחר, כי לדעתו אין זו טובת התלמידים, וכראש ישיבה ומחנך הוא צריך לראות את טובת התלמידים כעיקר, ולא את תועלת המוסד, בפרט כשאינו ראוי לדעתו לתפקידו.
גם אם נאמר שיש כאן ספק בכל הנ"ל, מ"מ מספק אי אפשר לקבוע שהרב פלוני מעל ולהוציא ממון. ק"ו שאי אפשר לקבוע, שהמעילה כלפי טובת המוסד היא כ"כ יסודית, שהיא עוקרת את מילוי התפקיד העיקרי - לימוד הנערים, שאותו הוא ביצע בפועל ומגיע לו שכר מלא על כך.
אנו מצרפים לנימוקינו את נימוקי דעת המיעוט בביה"ד האזורי.
לאור הנ"ל, מתקבל הערעור, וסעיף ג' בפסה"ד נשוא הערעור (מיום ג' בחשון תשס"ד) בטל. ההחלטה היא שהמערער פטור מהחזר השכר שיקבל בשנת תשס"ב ומהחזר מחצית הוצאות הטלפונים. אולם על המערער להחזיר הוצאות טלפון שקיבל בגין התקופה שלאחר עזיבתו את ג' או בגין טלפונים שהשתמש לפני כן שלא לתועלת הישיבה בגבעות, אלא לצורך העברת התלמידים.
(-) חגי איזירר
מצטרף.
(-) יונה מצגר
בפנינו ערעור המערער על פסק דינו של ביה"ד האזורי מיום ג' בחשון תשס"ד שהתמקד בסעיף ג', בו חייב הרוב בביה"ד את המערער להחזיר לתובעת סך שבעה עשר אלף ושש מאות ושלוש עשרה שקל (17,613 שקל) מחצית השכר שקיבל וכן סך אלף שמונה מאות שקל (1,880 שקל) מחצית הוצאות הטלפון הנייד.
מדובר בישיבה של המשיבים שהחליטה להרחיב את מוסדותיה ולהקים ישיבה תיכונית. ולשם כך פנו למערער הרב פלוני שיהיה ראש הישיבה כאשר המשיבים אחראים לצד הטכני והמערער אחראי לצד החינוכי. בשנת הלמודים תשס"א החלה הישיבה בפעילותה, והלמודים התנהלו לשביעות רצון כל הצדדים. בשנת הלמודים השניה תשס"ב נפתחו שתי כתות, אלא שבתקופת חג הפסח הודיע המערער שהוא עוזב את הישיבה ועובר עם התלמידים למוסד אחר. לא נאריך בכל השתלשלות הענינים שהיתה בביה"ד, בעקבות תביעות שונות של המשיבים כנגד המערער, משום שהערעור שבפנינו מתמקד רק בסעיף ג' של פסה"ד של ביה"ד האזורי, שחייב את המערער להחזיר את השכר שקיבל מהמשיבים - ישיבה אלמונית - מתחילת שנת הלמודים תשס"ב, עד למועד שעזב יחד עם תלמידיו עד תקופת הפסח. וכן את הוצאות הטלפון הנייד שהוציא ע"ח המשיבים בחצי שנה זו.
טענותיו העיקריות של ב"כ המערער כנגד פסיקה זו, שמדוע יש לחייב את המערער להחזיר מחצית שכר עבודתו שקבל, כאשר הסיבה העיקרית לזה שהפסיק ללמד אותם במסגרת הישיבה היא שהתלמידים והוריהם סרבו להמשיך לימודיהם במסגרת הישיבה (המשיבים) עקב המחדלים החמורים של המשיבים במילוי אחריותם לניהול הטכני של צרכי התלמידים ותנאי לימודיהם. כללית עתירת המערער היא שבית דיננו יאמץ את דעת המיעוט ויבטל את פסק הדין לדעת הרוב, שהורה על החזרת מחצית שכר עבודתו וכן מחצית הוצאות הטלפון הנייד. כן בקש הוא להורות למשיבים לשלם למערער סך 3,000 דולר כפי שקבעה דעת המיעוט, וזאת בגין תביעת הסרק שהוגשה נגדו.
