התקבל ערעור הסנגוריה הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, בגין חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת ועבירות נוספות

הנשיא אל"ם שאול גורדון:

נגד המערער, נעים בדחה, הוגש כתב אישום אשר ייחס לו 8 פרטי אישום שונים. סופם של דברים, ולאחר ניהול משפט הוכחות, הורשע המערער בעבירות הבאות:

א.      חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת - בכך שהחל מחודש אוקטובר 2000 הצטרף לשורות ארגון התנזים של הפת"ח.

ב.      ניסיון לגרימת מוות בכוונה - בכך שבחודש אוקטובר 2000 יצא יחד עם אחרים, כשהם חמושים ברוס"רM-16  לאזור סטח-מרחבא, זאת כדי לירות לעבר היישוב פסגות. לאחר שהתעורר חשדם כי זוהו על ידי כוחות הביטחון, עזבו את מקום הפיגוע מבלי לבצע את זממם.

ג.        סחר בציוד מלחמתי - בכך שמסר לידי אחר רוס"ר M-16.

ד.      ניסיון לגרימת מוות בכוונה - בכך שנטל חלק בפיגוע ירי לעבר רכב ישראלי. בפיגוע זה ירו המערער ושניים מחבריו לעבר הרכב הישראלי, בעוד אחרים שימשו כמתריעים וכנהגים ברכב המילוט, ואחד מחברי החוליה אף תיעד את מהלך הפיגוע.

ה.      החזקת אמל"ח - בכך שבמהלך שנת 2001 החזיק ברשותו רובה מסוג M-16.

ו.        ניסיון לסחר בציוד מלחמתי - בכך שפנה לאחר וביקש לרכוש ממנו מחסניות לרוס"ר   M-16.

משהורשע המערער כאמור, גזר עליו ביהמ"ש קמא עונש של 15 שנות מאסר לריצוי בפועל ו-18 חודשי מאסר לריצוי על-תנאי.

ערעור זה של הסנגוריה מכוון הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.

אשר להרשעה, נטען כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות שבפרטי האישום הראשון והשני. הראשון, משום שהעד המפליל מציין אך את העובדה כי המערער "עבד בתנזים", והשני, משום שנסיבות ביצוע העבירה אינן מלמדות אלה על ניסיון לירי לעבר היישוב פסגות, ולא על עבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה.

אשר לעונש, נטען כי זה סוטה מרמת הענישה הראויה והמקובלת, ומתעורר חשש כי ביהמ"ש הושפע מכתב האישום המקורי אשר ייחס למערער פציעתו של אזרח ישראלי באורח קשה בפיגוע ירי לעבר רכב. כאמור, ביהמ"ש קמא אמנם מצא כי המערער נטל חלק בפיגוע ירי לעבר רכב ישראלי, אולם לא נמצאה ראיה הקושרת אותו לפיגוע אשר אירע באותו אזור ואשר הסתיים בפציעתו הקשה של אזרח ישראלי. עוד הודגש בהקשר זה, כי התביעה עתרה לעונש של 15 שנות מאסר, ואין זה מדרכו של ביהמ"ש להיעתר למלוא בקשת התביעה.

אשר להרשעה

אשר לפרט האישום הראשון, דומני כי הדין עם ההגנה וכי יש לזכות את המערער מחמת הספק. אכן, מעדותו של ע"ת 5 עולה כי המערער "עבד בתנזים", ובנסיבות העניין אין זה מופרח להניח כי הכוונה היא לכך שפעל במסגרת הארגון, אולם משבמשפט פלילי עסקינן חוששני כי לא יהיה זה ראוי לבסס ההרשעה בפרט זה על אמירה לאקונית ויחידה זו.

גם באשר לפרט האישום השני דומני כי הצדק עם ההגנה. אכן, הוכח בביהמ"ש קמא כי המערער יצא יחד עם חבריו כדי לירות לעבר היישוב פסגות, אולם לא הוכח כי המדובר בירי מטווח אפקטיבי, כזה היכול ללמד על כוונתם של המערער וחבריו לגרום למותם של מי מתושבי פסגות. במקרים אשר כאלה, בהם מבוצע ירי לעבר מטרה בלתי מוגדרת, נכון יהיה להרשיע בעבירה של ירי לעבר אדם, ולא בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה.

אשר על כן, דומני כי יש לזכות את המערער מן העבירה שבפרט האישום הראשון ותחת העבירה שבפרט האישום השני יש להרשיעו בעבירה של ניסיון לירי לעבר אדם, עבירה לפי תקנה 58(א) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.

אשר לעונש

לאור חומרת העבירות בהן הורשע המערער, אף לאחר קבלת הערעור לעניין ההרשעה, מתקשה אני לקבוע כי שגה ביהמ"ש קמא בגזר דינו.

אין ספק כי העבירה המרכזית בתיק זה הינה זו המפורטת בפרט האישום הרביעי, זו שעניינה ניסיון לגרימת מוות בכוונה במסגרת פיגוע ירי לעבר רכב, אירוע בו נטל המערער חלק משמעותי. כבר קבענו כי מי שנוטל חלק בביצוע פיגועים מסוג זה לעבר כלי רכב ישראליים ראוי לעונש חמור, אשר לא יפחת ברגיל מ-10 שנות מאסר, אף בהעדר פגיעה ברכב או בנוסעיו.