1. בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב (כב' השופט אביחי דורון) בת.ק. 6700/06, מיום 19.11.06, אשר חייב את המבקשת לשלם למשיבים פיצוי בסך 1,500 דולר.
החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו הוגש ערעור, זאת לאחר קבלת תגובת המשיבים והתייחסות המבקשת.
2. ביום 23.1.05 טסו המשיבים בטיסת "אל-על" (LY001) מתל אביב לניו-יורק (להלן - הטיסה). הטיסה התעכבה כ-6 שעות מחמת סגירת שדה התעופה קנדי בניו-יורק, כתוצאה מתאונה. בעקבות העיכוב, איחרו המשיבים לטיסה שהזמינו בנפרד מחברת "דלתא" ויעדה לג'מייקה, במסגרת חבילת נופש שרכשו המשיבים (להלן - טיסת ההמשך).
ככל הנראה, הטיסה מניו-יורק לג'מייקה יוצאת פעם ביום, ועל כן נאלצו המשיבים להמתין לטיסה הבאה, דהיינו, ביום למחרת.
3. בתביעתם טענו המשיבים כי נאלצו להמתין לילה בניו-יורק, כי חופשתם התקצרה ואף התייקרה, הואיל ונאלצו ללון בניו-יורק, והיה עליהם לשאת בכל הוצאות ההסעה, עליה שילמו כבר במסגרת חבילת הנופש. כן טענו המשיבים לעוגמת נפש וכד'. עוד הלינו המשיבים על התייחסות נציגי המבקשת לפניותיהם לאחר חזרתם ארצה.
תביעת המשיבים הוגשה ע"ס 17,589 ש"ח.
4. המבקשת טענה כי מדובר בכוח עליון אשר גרם לעיכוב בטיסה, וכי אין להטיל עליה אחריות כלשהי לכל הנטען על-ידי המשיבים.
המבקשת הדגישה כי אין היא קשורה לטיסת ההמשך, אשר נרכשה על-ידי המשיבים מחברה אחרת.
5. בדיון בפני בית משפט קמא התייצבה סוכנת הנסיעות של המשיבים אשר טיפלה בהסדרת הטיסות וברכישת חבילת הנופש (להלן - סוכנת הנסיעות). סוכנת הנסיעות העידה כי המשיבים התקשרו אליה בעת ההמתנה לצאת הטיסה מישראל, וכי היא טלפנה ל"סופרווייזרית" של אל על וביקשה כי יעבירו את המשיבים לחברת קונטיננטל, באופן שהיו נוחתים המשיבים בשדה תעופה אחר בניו-יורק, ולא היו מחמיצים את טיסת ההמשך. אולם הדבר לא נעשה, למרות שהיו נוסעים אחרים שכן העבירו אותם. כך גם לא נמצא פתרון חלופי אחר.
לדברי סוכנת הנסיעות, הובטח לה כי עם הגיעה הטיסה המאוחרת לניו-יורק, יטופלו המשיבים על-ידי נציגי המבקשת, על מנת שיגיעו לחברת התעופה "דלתא" במועד מוקדם ככל האפשר, אולם מסתבר כי מעת שהגיעו המשיבים לניו-יורק, לא התייחס אליהם אף נציג של המבקשת.
המשיבים עצמם טענו כי כשנחתו בניו-יורק לקח להם זמן עד שמצאו את הדלפק של המבקשת, כשהם נשלחים מפה לשם, וללא כל סידור, ולמעשה לא התייחסו אליהם כלל.
נציג המבקשת טען כי הוצעה פשרה למשיבים, וביחס לתביעה גופא, נטען כי מדובר בכרטיסי בונוס שלא ניתן להעבירם לחברה זרה, וכי כל הטענה כאילו אף אחד לא חיכה למשיבים בניו-יורק, הרי זו הפעם הראשונה ששמע על כך. מכל מקום אין זה סביר כי נציגי המבקשת לא ימתינו לטיסה שמגיעה במיוחד לאור העיכוב. בכל מקרה, גם אם היה מי שמטפל במשיבים, אין למבקשת את היכולת למצוא פתרון למשיבים, היות ומדובר בטיסת המשך, שהיא טיסה נפרדת לגמרי.
6. בית משפט קמא לא נדרש בפסק דינו לכל הנטען על-ידי הצדדים, וקבע כי גם אם מדובר בכוח עליון אשר יש בו לפטור את המבקשת מאחריות, הרי אין ספק כי על המבקשת מוטלת החובה למזער את הנזק לנוסעים, אשר נפגעו כתוצאה מהעיכוב בטיסה. כך התבסס בית משפט קמא על דברי סוכנת הנסיעות בדבר אותו מצג אשר הוצג בפני המשיבים, כי ניתן יהיה לקצר את ההמתנה של 24 השעות בניו-יורק, באמצעות "מחוות זעירות", כך בנוכחות נציגי המבקשת בעת הנחיתה ועד להבאתם הבטוחה של המשיבים לנציגי חברת "דלתא". התנהגות המבקשת מהווה התנערות הלכה למעשה מכל אחריות למשיבים.
בסופו של יום, קבע בית משפט קמא כי אכן אלמלא אותו מצג, אותו כוח עליון היה מונע מבית המשפט לחייב את המבקשת בפיצוי המשיבים, אולם משהוצג מצג זה, והמבקשת התנערה ממצגיה, הרי מעלה היא בחובתה הבסיסית כלפי נוסעיה, כך לשון בית משפט קמא, גם אם מדובר בכוח עליון, ועל כן חייב את המבקשת לפצות את המשיבים בסכום כולל של 1,500 דולר.
7. המבקשת טוענת בבקשתה כי היה מקום לפטור אותה מכל אחריות בגין אותו כוח עליון שקבע בית משפט קמא. כך גם התעלם בית משפט קמא מכך שהמשיבים לא היו יכולים להצביע על כל חבות חוזית של המבקשת כלפיהם, בהתייחס לטיסת ההמשך. מאידך, התעלם וסטה בית משפט קמא מדיני התעופה החלים בדין הישראלי ומהוראות אמנת ורשה.
יתר על כן, לטענת המבקשת לא היה מקום לחייבה בהקטנת נזקי המשיבים. בנוסף התיר בית משפט קמא למשיבים להעלות טענות שלא בא זכרן בכתב התביעה, וכשהמבקשת נאלצה להתמודד עם טענות שלא הועלו טרם לכן. לבסוף נטען כי אין כל הסבר לסכום הפיצוי שקבע בית משפט קמא.
8. המשיבים בתגובתם טענו כי אין מקום ליתן רשות ערעור, כפי שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא. לטענתם, בהתאם לחוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 אשר החיל את הוראות אמנת ורשה (להלן - האמנה) וכן את הפרוטוקול המתקן, הרי בהתאם לסעיף 19 לאמנה קיימת אחריות של המבקשת, והפיצוי שנדרש על-ידי המשיבים אינו עולה על גבול האחריות. אכן קיים פטור, אולם על המבקשת להוכיח פטור זה, ובכך לא עמדה המבקשת. יתר על כן, מדובר באיחור של מספר שעות רב אשר אינו מתקבל על הדעת. לעניין הטענות המפתיעות, להן טענה המבקשת, טענו המשיבים כי לא היה כל חדש בטענותיהם, לרבות עדותה של סוכנת הנסיעות, הואיל ועוד טרם הגשת התביעה נפרשו כל הטענות בפני המבקשת, אשר התעלמה מפניות המשיבים.
כך גם טענו כי אין מקום להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק.
9. בצדק מפנים הצדדים שניהם להוראות האמנה, בסעיפים 19 ו-20.