הואיל והנתבעת חוסה, והואיל ופסק הדין עוסק, בין השאר, ביכולתה השכלית ובמגבלותיה הרפואיות - אני מורה על איסור פרסום כל פרט שיזהה את החוסה.
1. תביעה לפינוי הנתבעת מדירה המנוהלת על ידי התובעת (להלן:
"עמידר"), ולתשלום דמי שמוש ראויים.
עמידר השכירה לגב' ג"ב ז"ל דירה בעיר רחובות. השוכרת נפטרה ביום 30/7/2001, והחזקה בדירה לא הוחזרה לעמידר עד היום.
הנתבעת היא בתה של השוכרת, ילידת 1961, סובלת מפגור שכלי ומשתוק בארבעת הגפיים, והיתה מטופלת רוב שנותיה על ידי אמה.
מאז מות האם, ועוד קודם לכן, משמש אחיה של החוסה, מר י"ב, אפוטרופוס לה.
הנתבעת התגוררה עם אמה בדירה עד 22/4/1998, מועד בו הועברה למוסד סיעודי, לאחר שכשל כוחה של האם, והיא לא יכולה היתה שוב לטפל בה כבעבר.
הנתבעת טוענת כי התגוררה בדירה ביחד עם אמה, משנת 1967, משך 31 שנים, כי הדירה הותאמה למגבלותיה, כי הוצאה מן הדירה למרות רצונה, כי היא רואה בדירה משום ביתה היחיד, כי ברצונה לשוב ולהתגורר בה, וכי היא זכאית להרשם כ"דייר ממשיך" לאחר מות אמה.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אמה בקשה לרכוש את הדירה מאת עמידר, כי החלה בהליכים לצורך כך, וכי היה על עמידר לשלוח שמאי לקביעת מחירה הסופי של הדירה, אולם הדבר לא צלח טרם מותה של האם. על כן עותרת הנתבעת להרשות לה להשלים את רכישת הדירה מאת עמידר.
בסכומיו מלין ב"כ הנתבעת בעיקר על כך, שהליכי ההכרה בנתבעת כדיירת ממשיכה היו חסרים, מבחינה זו שלא היתה פניה לאפוטרופוס, ומסמכי הועדה נמסרו בכתובת הדירה, שבה לא התגורר איש באותה שעה. בשל כך נמנע מן הועדה מידע רלוונטי בקשר לנתבעת.
2. עמידר טוענת כי חלפו יותר משלוש שנים מאז עברה הנתבעת מן הדירה למוסד הסיעודי ועד פטירת האם, ומשום כך אין מתקיים התנאי בדבר מגורים משותפים של 3 שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי, כאמור בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998.
עמידר מוסיפה וטוענת, כי מקום מגוריה של הנתבעת הוא במוסד הסיעודי, שם מסופקים כל צרכיה, והוא מהווה לה מקום דיור חלופי. גם משום כך אין הנתבעת זכאית להוסיף ולהחזיק בדירה.
אשר לרכישת הזכויות - שום צעד רלוונטי לא נעשה לשם כך, כולל הצגת צו ירושה של יורשיה של האם, ז"ל.
3. עם תחילת הדיון בתביעה זו, ולאור הצהרת האפוטרופוס, כי הנתבעת מגיעה לבית בממוצע פעם בחודש, ואז שוכרים עבורה עזרה מלאה, והאחים באים לבקרה בבית ולשהות עמה שם - סברתי כי מן הראוי לבחון את מצבה הרפואי של הנתבעת, ולבדוק אם ניתן ורצוי להחזירה לדירה.
לאור עמדה זו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית בדבר מינוי מומחה שיבדוק את התובעת, ויחווה דעתו אם ניתן להחזירה לביתה, או אם קיימת מניעה מכך. אם קיימת מניעה רפואית - הצדדים הסכימו כי התביעה תתקבל לגבי צו הפינוי. אם לא קיימת מניעה כזו - תדחה התביעה, ויערכו הסידורים להחזרת הנתבעת לביתה תוך 4 חדשים מיום קביעת המומחה.
עמדת המומחה, נוירולוג וגריאטר ד"ר דניאל גוטליב, לא היתה חד משמעית, ולפיכך לא ניתן היה להמשיך ולפעול כפי ההסכמה הדיונית. שני הצדדים זנחו אותה בסיכומיהם.
שלושה עדים נשמעו במהלך התביעה: המומחה, ד"ר גוטליב; רכזת שטח של עמידר, גב' ריקי הראל; ומר י"ב, האפוטרופוס לנתבעת. יובהר כי דברי הנתבעת עצמה לא נשמעו, אלא באמצעות אפוטרופה ובאי כחה. אני סבורה כי די בדבריו הברורים של ד"ר גוטליב כדי להעריך את מצבה.
4. המומחה סבור כי ניתן להחזיר את הנתבעת לביתה, אולם לא ברור כי צעד כזה יהיה לטובתה. המומחה דווח מבקורו אצל הנתבעת כי היא מבקשת לחזור הביתה, אך מסר כי לא ברור אם כוונתה לבית הפיסי, או שמא היא מבטאת בכך את געגועיה לאמה, ומבקשת לחזור לבית בו שהתה עם אמה, ובו זכתה לטפולה המסור.
במכתבו מיום 26/12/2005 הבהיר המומחה כי הנתבעת, בת 45, סובלת מפיגור שכלי ומשתוק בארבעת הגפיים וקשיי דבור קשים. הנתבעת אינה יכולה להפעיל את גופה, לעמוד על רגליה או להשתמש בידיה לצורך הבאת מזון לפיה, למשל. הניידות מושגת באמצעות כסא גלגלים מצויד בתומכות ירכיים, והיא זקוקה לטפול אינטנסיבי ברחצה, לבוש, והאכלה, וכן אינה שולטת בסוגרים. הכרתה צלולה, תוך יכולת מוגבלת בשל מנת המשכל הנמוכה.
המומחה הבהיר, כי מבחינה טכנית אמנם ניתן להחזיק אדם דוגמת הנתבעת בביתו, אולם מעשית, מומלץ לשכנו במוסד מתאים, דוגמת המוסד בו היא נמצאת כיום.