בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, י' עמית, ו-צ' קינן) בעמ"ש 772-08 מיום 25.12.2008, לפיו התקבל ערעורה של המשיבה ונדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ר' ברגמן) בתמ"ש 1110/01, 1111/01 ו-1112/01 מיום 22.7.2008.
רקע עובדתי
1. הצדדים לבקשה היו נשואים בתקופה שמיום 28.6.1999 ועד ליום 27.2.2003. בפועל, נפרדו בני הזוג כבר לאחר שלושה וחצי חודשים מיום נישואיהם, לאחר שהמשיבה עזבה את הבית וחזרה לבית הוריה.
2. מערכת היחסים הקצרה בין בני הזוג הובילה לשורה של תביעות הדדיות, ובין היתר הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה בטענה כי במהלך תקופת האירוסין העביר לה סכום בסך 300,000 ש"ח כהלוואה "לצורך רכישת דירה/משרד... וכן לפתיחת עסק משותף... וכן כנדוניה לכלה העתידית". לטענת המבקש מתוך סכום ההלוואה החזירה לו המשיבה סכום בסך 265,000 ש"ח, חלקו במזומן וחלקו בהמחאות אשר חלקן כובד וחלקן חולל. אחת מן ההמחאות הללו, בסך 75,000 ש"ח (שיק מספר 500052) (להלן:השיק) הגיש המבקש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. לבקשת המשיבה ניתנה לה רשות להתגונן והתיק הועבר לבית משפט השלום בעכו. כשנתיים לאחר מכן הגיש המבקש תביעה נוספת נגד המשיבה להחזר יתרת הלוואה. לטענת המבקש נותרה המשיבה חייבת לו סכום בסך 50,000 ש"ח: סכום בסך 15,000 ש"ח בגין המחאה שלא הוגשה לפרעון וסכום בסך 35,000 ש"ח שקיבלה במזומן.
3. התביעה השטרית, שהחלה כתיק הוצאה לפועל, והתביעה בגין החזר יתרת ההלוואה אוחדו ונשמעו בפני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה.
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
4. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ר' ברגמן) קיבל ביום 22.7.2008 את התביעה השטרית ודחה את התביעה להחזר יתרת סכום ההלוואה. התביעה השטרית התקבלה לאחר שבית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות המשיבה לפיהן השיק, נשוא התביעה, נגנב וזויף. נקבע כי המבקש יצא ידי חובתו והוכיח את עילתו השטרית על ידי עצם הצגת השיק, וכי משלב זה עובר נטל ההוכחה לידי המשיבה, אשר לא הצליחה להוכיח את טענתה בדבר גניבת השיק וזיופו. בשלב הבא עבר בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעתו הכספית של המבקש להחזר יתרת סכום ההלוואה, וזו נדחתה. נקבע כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה לקיומה של הלוואה ולא המציא כל ראיה עצמאית התומכת בגרסתו.
5. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי בחיפה. המשיבה הגישה ערעור ביחס לחיובה בתביעה השטרית ואילו המבקש הגיש ערעור שכנגד על דחיית התביעה הכספית להחזר יתרת ההלוואה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
6. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש' שטמר, י' עמית, ו-צ' קינן) קיבל את ערעורה של המשיבה ודחה את הערעור שכנגד, שהגיש המבקש. נקבע כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הינו "בבחינת תרתי דסטרי" מאחר ובבסיס התביעה השטרית עומדת טענתו של המבקש כי השיק שניתן לו היה חלק מהחזר ההלוואה בסך 300,000 ש"ח, כאשר בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקש לא הוכיח קיומה של הלוואה. בית המשפט המחוזי קבע כי "משנדחתה גרסתו של המשיב [המבקש-י.ד] בדבר הלוואה בסכום של 300,000 ש"ח, נשמטת מיניה וביה טענתו כי המערערת [המשיבה-י.ד] מסרה לו את השיק ע"ס 75,000 ש"ח עבור החזר ההלוואה, ונסתרת חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]". בית המשפט המחוזי ציין כי העובדה שהמבקש טוען כי נתן את הכסף למשיבה לצורך מטרה מסוימת אינה משנה את מהות העסקה הנטענת. נקבע כי נוכח הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא העביר המבקש למשיבה את הסכום בסך 300,000 ש"ח כהלוואה, ממילא נשמט הבסיס לטענת המבקש כי המשיבה נתנה את השיק ע"ס 75,000 ש"ח לשם החזר הלוואה. עוד נקבע כי המבקש פגם בתקינות השיק בכך "שחיזק" את הספרות על גביו ובכך יצר נזק ראייתי כבד למשיבה אשר טענה כי המבקש זייף את הספרות בסכום השיק. בנוסף נמצא כי שמו של המבקש כנפרע מופיע בכתב יד שונה ובסדר מילים שונה בשני השיקים ע"ס 75,000 ש"ח וזאת בניגוד לגרסת המבקש לפיה הוא עצמו מילא בשני השיקים את פרטי הנפרע ואת סכום השיק במילים. בית המשפט המחוזי אף ציין את העובדה כי על אף שהמשיבה היא החתומה על השיק, המבקש היה זה שמילא את כל פרטי השיק. נקבע כי בנסיבות אלה, משטענה המשיבה לזיוף, הנטל הינו על המבקש לסתור את הטענה, זאת בניגוד להנחת המוצא בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר סבר כי הנטל רובץ על המשיבה. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי כי תמוהה העובדה לפיה המבקש לא מצא לנכון להגיש לביצוע עד עצם היום הזה את השיק הנוסף ע"ס 75,000 ש"ח. לפיכך קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה.
7. לאחר שהחליט על קבלת ערעורה של המשיבה, עבר בית המשפט המחוזי לבחינת ערעורו של המבקש. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה. למעלה מן הצורך העיר בית המשפט המחוזי כי המבקש הסתבך בתשובותיו בבית המשפט לענייני משפחה כאשר נשאל שאלות לגבי אותה הלוואה בסך 300,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ניתן להניח שאם המבקש היה נותן למשיבה סכום של 300,000 ש"ח היה הדבר נזכר בהסכם הנישואין הקיים בין הצדדים, ואולם עניין זה אינו נזכר בו. בית המשפט המחוזי אף ציין כי המשיבה מכחישה שהחזירה למבקש סכום בסך 265,000 ש"ח. כן נקבע כי מצבו הכלכלי של המבקש זמן קצר לאחר הנישואין, מעיד על קלישותה של הגרסה לפיה העביר למשיבה סכום של 300,000 ש"ח במזומן לפני הנישואין. לבסוף הפנה בית המשפט המחוזי לדבריה של המשיבה בהם ציינה כי המבקש ביקש לגזול את כספיה מאחר והיא מגיעה "ממשפחה אמידה". המשיבה ציינה כי מעולם לא רשמה שיק העולה על 10,000 ש"ח שכן משכורתה אינה מאפשרת לה "לדבר על הסכומים שמדוברים פה".
הטענות בערעור
טענות נגד קבלת ערעור של המשיבה על ידי בית המשפט המחוזי
8. בבקשתו מעלה המבקש טענות רבות, בין היתר טוען המבקש כי מעולם לא נתן למשיבה "הלוואה כמשמעותה בחוק" אלא העביר לידיה כספים למטרות שצויינו לעיל. על פי הנטען, משלא התממשו המטרות שלשמן נועדו הכספים היה על המשיבה להחזירם למבקש. נטען כי בתי המשפט קמא טעו כאשר קבעו כי הכספים ניתנו במתנה.
9. המבקש מכחיש את הטענות לפיהן גנב וזייף את השקים. לטענתו בית המשפט המחוזי התעלם מטענת הגניבה שהעלתה המשיבה, ולו היה מתייחס לטענה זו תוצאת פסק הדין היתה שונה.
10. עוד מוסיף המבקש וטוען כי בענייננו מדובר בתביעה שטרית וכי בתביעות מסוג זה נטל ההוכחה מוטל על המשיבה, ועליה להוכיח כי היא אינה חייבת על פי השיקים שנמשכו על ידה לטובת המבקש. על פי הנטען, מאחר ומדובר בתביעה שטרית המבקש יצא ידי חובתו והוכיח את עילתו השטרית וזאת על ידי הצגת השיק וכן על ידי הפרכת טענות הזיוף והגניבה של המשיבה. נטען כי לאור התוצאות המנוגדות אליהן הגיעו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי נדרשת התערבות של בית משפט זה בכדי ליתן את הדעת ולקבוע הלכה אחידה בכל הקשור לעניין נטל השכנוע בטענות של זיוף שטר, גניבת שטר ותמורה. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי טענותיה של המשיבה בדבר גניבה, זיוף והעדר תמורה הינן טענות עובדתיות סותרות שלא ניתן להעלותן לאור הקבוע בתקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד נטען כי עניין התמורה בגין השיק הועלה על ידי המשיבה רק בשלב הסיכומים והערעור ויש בו משום הרחבת חזית פסולה.
11. המבקש מוסיף וטוען כי יש להפריד בין התביעה השטרית לתביעה הכספית כפי שעשה בית המשפט לענייני משפחה. כמו כן נטען כי אין סתירה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בו התקבלה התביעה השטרית ונדחתה התביעה הכספית. על פי הנטען, בדחיית התביעה הכספית בית המשפט לענייני משפחה לא קבע ממצאים פוזיטיביים אלא הגיע למסקנה כי התביעה הכספית לא הוכחה במידה מספקת במשפט האזרחי.
12. לבסוף מציין המבקש כי השתהה בתביעתו להחזר הכספים במשך שנתיים מאחר והגירושין בינו ובין המשיבה אירעו לאחר שנתיים, וכי במהלך תקופה זו נעשו ניסיונות ליישוב ההדורים ולשלום בית.
