1. האם היו רופאי הנתבעת או רופאי הצד השלישי חייבים להמליץ לתובעת לשקול שלא להרות את ילדה השנים-עשר, או לחילופין לשקול את הפסקת ההיריון? האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות הרופאים, ככל שהייתה כזו, לבין מצבו הרפואי של הילד? אלה הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה בתביעה שלפניי.
רקע עובדתי
2. התובעת 2 (לעיל ולהלן -
התובעת) היא ילידת 1962, בת 36 במועד האירועים נשוא התביעה, הנוגעים להריון וללידה השתים-עשרה שלה.
ראשית ההתרחשות הנוגעת לתביעה זו בלידתה התשיעית של התובעת, בבית חולים "ביקור חולים", אשר במהלכה נזקקה ל
מנות דם עקב קרע בצוואר הרחם ודימום לאחר הלידה.
הלידה העשירית של התובעת הייתה רגילה ונולדה ילדה בריאה.
הלידה האחת-עשרה התרחשה בבית חולים הדסה עין-כרם בחודש מאי 1994, בניתוח קיסרי. הילד (האחד-עשר) נולד עם
אנמיה קשה, על רקע אי התאמה לקבוצות דם C
ו- E. הוא הועבר לטיפול בבית חולים הדסה הר-הצופים. לאחר אשפוז ממושך של כ- 3 חודשים, אשר במהלכו קיבל עירויי דם והיה מחובר למכונת הנשמה, הבריא ושוחרר מבית החולים.
3. התביעה מתמקדת בתובע 1 (להלן -
התובע), יליד 1998, שהוא ילדה השנים-עשר של התובעת. בשבוע ה- 23 להריונה של התובעת עם התובע, אובחן אצל העובר
הידרופס פטאליס חיסוני על רקע אי התאמה לקבוצות דם C
ו- E. העובר קיבל 4 עירויי דם תוך רחמיים. בשבוע ה- 27 להריון הגיעה התובעת לבית חולים הדסה הר-הצופים עם דימום וצירים והובהלה לחדר ניתוח. התובע נולד בניתוח קיסרי במשקל 1,075 גרם. לאחר הלידה טופל בסיבוכים הקשורים לפגות ול
המוליזה שאובחנה אצלו. כיום סובל התובע מ- PDD, מליקויי ראיה, מהיפוטוניה (טונוס שרירים נמוך), מבעיות לעיסה ומהעדר שליטה על הסוגרים.
4. זה המקום לערוך אתנחתא ולהבהיר את המונחים הרפואיים שנזכרו לעיל:
על פני כדוריות הדם מצויים סוגים שונים של אנטי-גנים (חלבונים), אשר הימצאותם נקבעת באופן גנטי. כאשר בגופו של אדם לא קיים אנטיגן מסוים, הרי חשיפה אליו - באמצעות קבלת עירוי דם או במהלך היריון עם עובר הנושא האנטיגן - מביאה להתפתחות של נוגדנים בגוף האדם כנגד אותו אנטיגן "זר". במהלך ההיריון יתכן מעבר של הנוגדנים האימהיים, דרך השלייה, למחזור הדם של העובר. כאשר העובר נושא על כדוריות הדם שלו את האנטיגן, אשר חולל התפתחות נוגדנים אצל האם, אזי נוגדני האם, העוברים למחזור הדם של העובר, עלולים לגרום להרס כדוריות הדם של העובר. תופעה זו מכונית: המוליזה. התוצר של המוליזה היא אנמיה בדרגות שונות. במצב של אנמיה ליבו של העובר נאלץ ל"עבוד" קשה יותר, כלומר לייצר יותר פעימות על מנת לספק דם לכל חלקי הגוף. ככל שמחמירה האנמיה מספר הפעימות עולה, עד שהלב עלול להגיע למצב של אי ספיקה, הואיל ואינו עומד בעומס. אי ספיקה של הלב גורמת להצטברות נוזלים - בצקת בעובר, תופעה הידועה כהידרופס פטאליס חיסוני (להלן: "
הידרופס"). בצקות אלו עלולות להתפשט לכל חלקי הגוף של העובר ולגרום לנכויות קשות ואף למות העובר. כמו כן עלולות הבצקות או סיבוכיהן לגרום ללידה מוקדמת של העובר ולנכויות הקשורות בכך.
הטיפול בהידרופס הוא מתן עירויי דם לעובר. בדרגות הקלות יותר של המחלה ניתן להסתפק במתן עירויי דם לאחר הלידה, אך במצבים קשים יותר, כאשר האנמיה מתפתחת בשלב מוקדם של ההיריון, ניתנים עירויי דם בעוד העובר ברחם דרך חבל הטבור. גם טיפולים אלו עלולים לגרום ללידה מוקדמת של העובר ולנכויות.
לכל אלו ראו: עמ' 6 לחוות דעתו של פרופ' בידר; עמ' 3 לחוות דעתו של פרופ' אוהל; עמ' 14-15 לחקירתו הנגדית של פרופ' בידר; עמ' 134 לחקירתו הנגדית של פרופ' אוהל; עמ' 193 לחקירתו הנגדית של ד"ר בן שטרית; סעיף 88 לסיכומי הנתבעת.
טענות הצדדים
5. התביעה הוגשה נגד נתבעת 1 (להלן: "שירותי בריאות כללית" או "הנתבעת"), אשר רופאיה ליוו את התובעת במהלך הריונותיה ולאחר לידותיה, ונגד נתבעת 2 (להלן: "הדסה"), בית החולים שבו נולדו הן התובע והן ילדה האחד-עשר של התובעת, ושבו התברר כי התובעת נושאת בגופה נוגדנים מסוג E ו- C. התובעים טוענים, כי התובעת לא קיבלה מידע ראוי בדבר הסיכון שבהבאת ילדים נוספים לעולם תוך נשיאה של אותם נוגדנים בגופה. נוגדנים אלו גרמו להתפתחות של הידרופס אצל התובע, ללידתו המוקדמת ולנכותו. לו הייתה התובעת מקבלת את מלוא המידע, היא הייתה בוחרת שלא להרות את התובע או למצער, הייתה מביאה את ההיריון לקיצו. מכאן עתירתם של התובעים לחייב את הנתבעים בפיצוי על מלוא נזקיהם בגין הולדתו בעוולה של התובע.
6.
הנתבעת הכחישה את טענות התובעים. לטענתה, המעקב אחר התובעת והטיפול הרפואי שניתן לה במהלך הריונה עם התובע היו ללא דופי. הסיכוי להתרחשותו של הידרופס במהלך ההיריון היה נדיר ביותר, ועל כן לא היה מקום לדווח עליו לתובעת. יתירה מזאת, ממילא אין קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין מצבו הרפואי של התובע.
7. נתבעת 2 - הדסה - הגיעה להסכם פשרה עם התובעים, שלפיו התביעה נגדה תידחה, אך לצרכי פשרה ישולם לתובע סכום של 902,906 ש"ח (פסק-דין חלקי מיום 27/12/06). עם זאת נותרה הדסה צד להליך במסגרת הודעה לצד שלישי שהגישה נגדה הנתבעת. בהודעה לצד שלישי נטען, כי על הדסה לשפות את הנתבעת על כל סכום שבו תחויב בתביעה זו בגין התרשלותה, המתבטאת במעשים הבאים: לאחר לידותיה ה- 10 וה-11 של התובעת בהדסה, לא כללו רופאיה של הדסה במכתבי השחרור הנחיות לרופא המטפל באשר לאופן הטיפול בתובעת על רקע הנוגדנים שנמצאו בגופה; אף לא הוסבר לתובעת דבר בדבר סיכוניו של היריון נוסף; רופאיה של הדסה הם שהעניקו ייעוץ לרופאיה של הנתבעת באשר לטיפול בתובעת במהלך הריונה ה- 12 ולא הנחו אותם להזהיר את התובעת מפני סיכוני ההיריון.
הדסה התגוננה מפני ההודעה לצד השלישי וטענה כי החובה להזהיר את התובעת מפני סיכוניו של הריון נוסף הייתה מוטלת על הרופאים המטפלים בקהילה, בעוד שרופאיה יצאו ידי חובתם כאשר הסבירו לתובעת כי בשל קיומם של הנוגדנים בגופה ההמוליזה עלולה להישנות בהריונותיה הבאים. הדסה הוסיפה וטענה, כי הייעוץ שהעניקו רופאיה לרופאי הנתבעת היה סביר ונכון בהתחשב במידע שנמסר להם.
השאלות הצריכות הכרעה
8. כל הצדדים הסכימו, כי הנזק אינו ניתן לחלוקה ועומד על סך 4.5 מליון ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין ומע"מ וכי סכום הוצאות המשפט עומד ע"ס 40,000 ש"ח (עמ' 92 לפרוטוקול). לפיכך מתמקדת המחלוקת רק בסוגיות ההתרשלות והקשר הסיבתי שבינה לבין הנזק.
ואלו הן השאלות הצריכות הכרעה:
