אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> התקבלה בקשתו של אזרח ניגרי לקבלת מעמד בישראל

התקבלה בקשתו של אזרח ניגרי לקבלת מעמד בישראל

תאריך פרסום : 17/07/2013 | גרסת הדפסה
עע"מ
בית המשפט העליון
9890-09
11/07/2013
בפני השופט:
1. ע' ארבל
2. ח' מלצר
3. נ' סולברג


- נגד -
התובע:
1. קאנון איקנה נוואה
2. אנג'ידקה איקנה אימסה
3. אנג'לה אימסה
4. דנקן נמקה אימסה

עו"ד תומר ורשה
הנתבע:
משרד הפנים
עו"ד יצחק ברט
פסק-דין

השופט נ' סולברג:

1.        ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט ד"ר עודד מודריק) לפיו נדחתה עתירה מנהלית שהגישו המערערים על החלטת משרד הפנים שלא להעניק למערער 1 (להלן: המערער) מעמד בישראל.

רקע

2.        המערער, אזרח ניגריה, הגיע לארץ כתייר-צליין בחודש מרץ 1993. בישראל הכיר המערער את המערערת 3 (להלן: המערערת) אשר הגיעה ארצה בשנת 1994 כתיירת מן הפיליפינים. למערער ולמערערת שלושה ילדים משותפים (המערערים 2 ו-4 וילדה נוספת). בחודש ינואר 2003, אחרי שנים ארוכות של שהייה שלא כדין בישראל, יצא המערער מישראל עם אחד הילדים (המערער 4), שהה עמו בניגריה במשך 4 שנים, ולאחר מכן חזר ארצה בגפו. המערער 4 נותר בניגריה, אצל משפחתו של המערער.

3.        בשנת 2007 ובשנת 2008 פנה המערער בבקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח העובדה שהמערערת נותרה בישראל עם בתה, ואף זכתה לקבלת מעמד בישראל על בסיס החלטת הממשלה מספר 156. בקשתו נדחתה מספר פעמים בשל העובדה שאינו עומד בתנאים שנקבעו בהחלטת הממשלה. על-פי ההחלטה האמורה, על ההורה להוכיח כי מתקיים תא משפחתי ברציפות במשך פרק זמן מסוים, ואילו המערער נפרד ממשפחתו בישראל למשך 4 שנים, וגם לא שהה בישראל בעת קבלת ההחלטה. נקבע שלא ניתן לראות בכך משום שמירה על רציפות קיומו של תא משפחתי. על רקע החלטה קודמת של בית משפט קמא הובא העניין לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים. חברי הוועדה המליצו לדחות את הבקשה מכיוון שאין מדובר במקרה חריג. צויין כי בני המשפחה חיו במשך מספר שנים בנפרד, ועל כן אין טעם מיוחד המצדיק את שמירת אחדות המשפחה כעת בישראל.

4.        בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את החלטת המשיב ופסק כי המערער אינו עומד בתנאים שנקבעו בהחלטת הממשלה. בפסק הדין נקבע כי המערער נפרד מן המשפחה וחזר לניגריה משיקוליו-שלו. המערער נטל עמו את אחד מילדיו ובכך ניתק לפרק זמן ארוך את התא המשפחתי. בית משפט קמא ציין כי הטעם ההומניטרי "מפוקפק מאוד". נקבע שהקשר בין המערער לבין בתו (המערערת 4) נחזה "כקשר אינטרסנטי יותר מאשר היחס הטבעי של הורות", שכן המערער בחר לעזוב את הבת עם אמה בישראל ולחזור לניגריה למשך מספר שנים. החזרה לישראל לא נבעה מחמת געגועים עזים למשפחתו, אלא בשל הידיעה כי קיים סיכוי לקבלת מעמד בישראל על יסוד החלטת הממשלה 156 הנ"ל. הודגש בפסק הדין שהמערער הותיר את בנו בניגריה אצל בני משפחה אחרים, כשהוא מנותק מהוריו. למעשה, רוב שנות חייו היה הבן מנותק מאמו, ובמשך חלק ניכר מחייו גם מאביו. בית המשפט קבע כי הזיקה או החיבור המשפחתי מנקודת מבטו של המערער "הם יותר עניין תועלתי מאשר פרי היחס הרגשי הקשור בעבותות הורה לילדו". לבסוף קבע בית המשפט כי לא מצא ששיקול הדעת של הגורמים המופקדים על הנושא איננו סביר או שהוא לקוי, ועל כן נדחתה העתירה.

עיקרי טענות הצדדים

5.        לטענת המערער, טעה בית משפט קמא בשעה שנסמך באופן מוחלט על החלטת המשיב לפיה המערער אינו עומד בתנאים שנקבעו בהחלטת הממשלה, בשל היפרדותו מן המשפחה. לטענתו, ראוי לפרש את ההחלטה פרשנות תכליתית ולא לשונית, להחיל אותה גם על המערער חרף חזרתו לניגריה, שהרי הפרידה נכפתה עליו מחמת אילוץ, ובשים לב לכך שהקשר בין בני המשפחה נמשך בכל תקופת הפרידה. לטענתו, טעה בית משפט קמא בדחותו שיקולים הומניטריים. בית משפט קמא שגה בקובעו שהפרידה הזמנית נעשתה מתוך בחירה חופשית של המשפחה. בית משפט קמא התעלם מכך שפעמים רבות עובדים זרים נאלצים לעזוב את ילדיהם מאחור בשל צרכי הישרדות ועל מנת לפרנסם. אין בכך משום נטישה או פרידה מרצון. לטענת המערער, יש ליתן משקל לכך שנפרד ממשפחתו בשל העובדה ששהה בארץ באופן בלתי-חוקי. בפסק דינו מעודד בית המשפט בפועל שהייה בלתי-חוקית, שכן הוא זוקף לחובת המערער את העובדה שעזב את הארץ כדי שלא לשהות בישראל שלא כדין. לעומת כן, אילו נשאר בישראל שנתיים נוספות באופן בלתי-חוקי, היה זוכה לקבל מעמד כדין, כפי שזכתה בו המערערת.

6.        מנגד טוען המשיב כי ההחלטה אשר דחתה את בקשת המערער לקבלת מעמד מבוססת על החלטת הממשלה. נסיבותיו של המערער אינן מקיימות את התנאים המצטברים הקבועים בהחלטה. המערער נפרד מחלק מהמשפחה שנותר בישראל, וחזר משיקוליו-שלו לניגריה. המערער נטל עמו את אחד מילדיו ובכך ניתק לפרק זמן ארוך את התא המשפחתי מחלקיו השונים. מדובר בבני משפחה שבמשך שנים אחדות חיו בנפרד, ועל כן אין טעם הומניטרי המצדיק את שמירת אחדות המשפחה כעת בישראל. בית משפט קמא קבע שהמערער אינו ממלא אחר תנאי החלטת הממשלה, וכי מדובר באדם שנטש את משפחתו לאחת ממדינות הים לפרק זמן ארוך. לטענת המשיב, פסק הדין אינו מגלה כל עילה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.

7.        במהלך הדיון בערעור הסכימו הצדדים על הגשת בקשה חדשה לוועדה לעניינים הומניטריים על מנת לשקול את העובדה שלבני הזוג אזרחויות שונות - המערער מניגריה והמערערת מהפיליפינים. בהחלטת הוועדה נקבע כי לא הוכח שהמערער והמערערת עשו ניסיון להשיג מעמד זו במדינתו של זה. הוועדה מניחה כי ניתן לרכוש גם שם מעמד מכוח נישואין לאזרח, כמו בישראל, ומכל מקום לא נטען שהמצב שם אינו כזה, ותקדימים מראים שהדבר אכן אפשרי. לדעת הוועדה אין מדובר במקרה הומניטרי חריג, ויש עשרות רבות של משפחות שחלק מבניהן בחרו להישאר בישראל שלא כחוק, וחלק אחר שוהה במדינתו. במציאות חיים זו, עניינם של המערערים אינו מגלה נסיבות חריגות או שונות. הם עצמם, באופן שבו כלכלו את צעדיהם, הנציחו את מציאות הפירוד. החלטת הממשלה התייחסה לשוהים בישראל - לא לנלווים אחרים - ונועדה לתת מענה לטענה שאין ניתן להרחיק מישראל ילד שאינו מכיר מדינה אחרת. החלטת הממשלה לא נועדה לאפשר "הגירה" לישראל, הוועדה הבינמשרדית לא נועדה לאפשר מעקף להחלטת הממשלה שקבעה כי לא תקום זכאות נוספת למעמד לבני משפחה אחרים, שאינם מצויים בתוך המסגרת המשפחתית בישראל. המשיב עמד אפוא על החלטתו כי אין מקום ליתן למערער רשיון ישיבה ארעי מטעמים הומניטריים.

דיון

8.        החלטת משרד הפנים לדחות את בקשת המערער מבוססת על החלטת הממשלה מספר 156 שעניינה ב"הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" מיום 18.6.2006. החלטת הממשלה מתווה את שיקול הדעת של שר הפנים במתן אשרות שהייה לילדים של שוהים בלתי-חוקיים. ההחלטה מאפשרת ליתן היתרי שהייה גם להורי הילדים, בתנאים שנקבעו בהחלטה. בסעיף 3(ב) להחלטה נקבע כך: "שר הפנים רשאי להעניק רישיון ישיבה ארעי בישראל להורי הילד וכן לאחיו, ובלבד שאלה מתגוררים עימו במשק בית משותף בישראל ברציפות מיום לידתו, או כניסתו לישראל ונמצאים בישראל במועד קבלת החלטה זו. יציאה קצרה לביקור מחוץ לישראל לא תהווה שבירת רצף לעניין סעיף זה". קרי, על מנת ליתן היתר שהייה להורי ילד שקיבל היתר שהייה בישראל, יש להוכיח שההורה אשר מבקש את ההיתר מתגורר עם הילד במשק בית משותף בישראל ברציפות מיום לידתו או מעת כניסתו לישראל. בענייננו, אין חולק על כך שהמערער לא התגורר עם משפחתו בישראל ברציפות, הואיל וחזר לניגריה למשך פרק זמן של כ-4 שנים, וגם לא שהה בארץ בעת קבלת החלטת הממשלה. מכאן שהמערער אינו עומד בתנאי החלטת הממשלה. בל נשכח כי המסגרת הדיונית שבה אנו מצויים היא הליך מנהלי. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו רשאי להחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו-שלו. בנסיבות כמתואר, אין ניתן לומר שהחלטת המשיב לפעול על-פי התנאים שנקבעו בהחלטת הממשלה נגועה בשיקול דעת שאינו סביר, או כי נפל פגם חוקי בקבלת ההחלטה. במסגרת הערעור הנדון אין צורך להידרש בפרטות לפרשנות של החלטת הממשלה, כפי שהציע המערער, ולפיה ניתן להכיר בתא משפחתי אמיתי ושלם, גם כשאחד ההורים נמצא מחוץ לישראל. הפרשנות התכליתית שהוצעה על-ידו איננה מתיישבת ולו בדוחק עם לשון ההחלטה, וכמוה כמחיקת מילותיה של ההחלטה על מגורים במשק-בית משותף בישראל. אין צריך לחזור ולהדגיש את מעמד הבכורה שיש לתת ללשון לצרכי פרשנות. למקרא החלטת הממשלה כמות שהיא, אין לייחס משקל רב לטענות המערער אשר תוקפות את קביעות בית משפט קמא ביחס למניעים שהובילו אותו לעזוב את משפחתו למשך 4 שנים ולגרום לנתק בין ילדיו. גם אם נניח לטובת המערער כי פעל מתוך רצון שלא להפר את החוק, נתון אשר נראה מוקשה בנסיבות העניין, לנוכח העובדה כי במשך תקופה ממושכת שהה המערער בארץ שלא כדין, עדיין אין בכך כדי לסייע לו לעמוד בתנאים שנקבעו בהחלטת ההמשלה.

9.        דומה גם כי אין פגם בהחלטת המשיב שלא לראות בנסיבות חיי המערערים כנסיבות הומניטריות שמצדיקות מתן היתר שהייה בישראל. שיקול הדעת אשר מוענק למשיב בכגון דא הוא רחב (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008)), ונגזר מכך שיקול הדעת המצומצם בביקורת השיפוטית על ההחלטה. קבלת דרישת המערערים משמעה הרחבת תחולת החלטת הממשלה במסגרת החלטה שיפוטית, דבר שאינו ראוי ומנוגד לעקרונות היסוד של השיטה המשפטית. הרצון לשמור על אחדות המשפחה, מובן וברור. מצב הדברים אצל המערערים מצער. אך מנגד, החלטת הממשלה ביסודה עוסקת בשוהים בלתי-חוקיים בישראל, תוך קביעת קריטריונים שמאפשרים ליתן להם היתרי שהייה זמניים בישראל מתוך התחשבות בטובת הילד. התחשבות יתר תפגע ביכולת הממשלה לטפל כנדרש בתופעה של שוהים בלתי-חוקיים. החלטת הממשלה האמורה נבחנה על-ידי בית משפט זה בהרכב מורחב ונפסק כי אין עילה להתערבות בהחלטה. נקבע כי מדובר "בהסדר בגזרה מצומצמת אשר בה נקבעו תנאים מיוחדים ומסויימים לחריגה ממדיניות ההגירה הכללית לישראל" (בג"ץ7301/06פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' ממשלת ישראל (1.7.2007)).אינני סבור אפוא כי יש להפוך את החריג למדיניות ההגירה בעניין השוהים הבלתי-חוקיים, לכלל שיש להרחיבו. לבטח אין ניתן להתעלם מן ההיבטים האנושיים, אשר באו לידי ביטוי בין היתר במכתבים שצרפו המערערים, ומהם עולים הקשיים שצפויים להיגרם להם בעקבות דחיית בקשתם. ההחלטה אינה קלה, אולם אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבל את ההחלטה במקומה של הרשות המנהלית הפועלת בגדרי סמכותה. כדברי השופט א' רובינשטיין: " במישור האנושי קל יותר לתמוך בהמשך שהותה בישראל של מי שנמצאת פה מזה עת רבה. ואולם הרשות המוסמכת רואה גם תמונה כוללת, ולא בנקל יתערב בית המשפט בהכרעתה, ויעשה כן במקרים של חוסר סבירות בולט ושיקולי צדק בולטים" (עע"ם 471/12 מדינת ישראל נ' אנג' (8.7.2012)).

10.      נתתי את דעתי גם על העובדה שהמערער והמערערת מחזיקים באזרחויות שונות, נתון שבנסיבות מסויימות יש ליתן לו משקל במסגרת השיקולים ההומניטריים (עע"ם 1086/09 רבי אליעזר קרוז נ' שר הפנים(7.7.2009)). ברם, יש להוכיח שהנסיבות הקונקרטיות אכן מלמדות כי השוני באזרחויות מקים טעם הומניטרי, ובנטל זה המערער לא עמד. יש ליתן משקל למה שנאמר בהודעת העדכון מטעם המשיב לפיה ארצות המוצא של המערער ושל המערערת - ניגריה והפיליפינים - אינן מדינות אויבות. אין מניעה לפנות למדינות המוצא בבקשה לקבלת מעמד עבור בן הזוג או בת הזוג. רבים הם בני הזוג, בעולם כולו, בנים ובנות למדינות שונות, אשר מבקשים להשתקע באחת ממדינות אזרחותם, ואשר עושים כן באמצעות הליך של איחוד משפחות. מן העתירה ומן הערעור עולה כי המערערים כלל לא ניסו לעשות כן.

11.      אמת נכון הדבר, וכטענת המערערים, נוצר נתק בין המערער לבין המערערת. הדבר מצער. אלא שהם אשר יצרו את הנתק. המערער יצא מישראל לניגריה עם בנם, והמערערת נשארה בישראל עם בתם. 4 שנים שהה המערער מחוץ לישראל. לא הענקת המעמד למערערת יצרה את הנתק, אלא יציאתו של המערער מישראל לתקופה ממושכת גרמה לכך.

12.      על-פי פסיקה ידועה של בית משפט זה "ככלל, רצונו של תושב זר להימצא בקרבת בן משפחתו שהינו אזרח או תושב ישראל לא ייחשב כטעם המצדיק מתן רשיון לישיבת קבע בישראל" (עע"ם 7422/07 אלכסנדרובה נ' משרד הפנים פסקה 7 (2.7.2008)). כיוצא בזה: "אין די בכך שתושב זר מבקש להימצא בקרבת בן משפחה, אזרח או תושב, כדי להצדיק מתן רישיון לישיבת קבע בישראל" (עע"ם 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים פסקה 6 (25.11.2007)). בשני פסקי הדין הללו ציינה השופטת א' חיות עוד אסמכתאות לרוב, גם מהן נלמד שעצם רצונו של המערער לחיות עם המערערת, אינו טעם הומניטרי שיש בו כדי להצדיק מתן רשיון לישיבה בישראל.

13.      טוען ב"כ המערערים להפלייתו לרעה של המערער אל מול המערערת: היא המשיכה לשהות בישראל תקופה ארוכה ללא אשרה, בניגוד לדין, ולבסוף זכתה לקבל מעמד בישראל. לעומתה, יצא המערער מישראל - ציית להוראות החוק - יצא וידיו על ראשו. על טענה זו משיב ב"כ המשיב בהפניה למסגרת הכוללת. מאז הקמתה נקטה מדינת ישראל במדיניות מצמצמת ביותר לגבי מתן רשיונות ישיבה לזרים. כך בכלל, ובאשר לנתינים זרים העושים דין לעצמם, בפרט. מדיניות זו זכתה לגושפנקא של בית המשפט העליון; כך הוא במשפט הבינלאומי; וכך גם במדינות העולם, כי אין זכות כניסה למדינה, ולא כל שכן זכות להשתקע ולקבל מעמד, לנתין זר, וזאת מכוח עקרון ריבונות המדינה. שיקול דעת נרחב נתון לשר הפנים בענייני הגירה, כאמור, ולא נראה כי נפל פגם בהפעלתו.

14.      זאת ועוד. הלכה פסוקה מושרשת וידועה היא, כי "מקומו של קטין אצל הוריו. באשר יישבו הם, שם יישב הוא, ולא להיפך. קטין תלוי בהוריו, ואין הוריו נתלים בו. כאפוטרופסים, הם הקובעים את מקום ישיבתו ולא הוא את מקום ישיבתם" (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 518). אף-על-פי-כן, בצוק העיתים, מטעמים הומניטריים, החליטה הממשלה לסטות באופן חריג ממדיניות שנקטה בה שנים ארוכות כדין, וקבעה בהחלטתה הנדונה כי יש ליתן רשיונות ישיבה בישראל לילדי נתינים זרים ששהו תקופה ארוכה בישראל שלא כדין, וזאת מחמת התערותם לכאורה בחברה הישראלית. אכן, חוטא יוצא נשכר, שלטון החוק נפגע, אך צרכי השעה ותחושת המצוקה הכריעו את הכף. ועוד זאת החליטה הממשלה, בניגוד לכל אשר נהג קודם לכן, לאפשר להורי הילדים הללו ולאחיהם הגרים עמם במשק בית משותף לקבל מכוחם של הילדים מעמד בישראל. מדובר בהחלטה חריגה באופן מובהק, כמותה לא היתה קודם לכן בכל ממשלות ישראל. במצב הדברים הרגיל, אפוא, על-פי המדיניות שנהגה מאז קום המדינה, לא היה מקום להעניק למערערת רשיון ישיבה בישראל. שנים ארוכות שהתה בישראל ללא אשרה, שלא כדין, והפרה את חוקי המדינה. לפנים משורת הדין, כחריג היוצא מן הכלל, קיבלה הממשלה את החלטתה הנדונה שמכוחה ניתן למערערת 3 - בתה של המערערת - רשיון לישיבת קבע בישראל; ולאמה המערערת, ניתן מכוחה של בתה רשיון לישיבת ארעי. החלטת הממשלה - יסודה בשיקולים הומניטריים - הריהי שטר ושוברו בצדו: הענקת מעמד במצבים הנ"ל, בד בבד עם קביעת תנאים למניעת סחף ופריצת גדר. כאמור, אחרי שהמערערת קיבלה רישיון לישיבת ארעי בישראל לפנים משורת הדין ובאופן חריג ביותר, שב המערער ארצה אחרי 4 שנות שהייה בניגריה וטוען כי הוא מופלה לרעה רק בשל כך שלא רצה לשהות בישראל בלא אשרה ובניגוד לדין. לעניין זה מן הראוי לציין כי המערער אכן יצא מישראל בשנת 2003, אך עשה כן לאחר כמעט 10 שנים של שהייה בישראל שלא כדין, כך שניתן להבין את ההתייחסות הספקנית לגבי המניע ליציאתו מישראל, אם אכן היה זה רצונו שלא לשהות בישראל שלא כדין. מכל מקום, ביציאתו מישראל ושהייתו במשך 4 שנים במדינת אזרחותו, אין מתקיימים בו תנאי החלטת הממשלה, ולא הטעמים שביסודם. בצדק טוען אפוא ב"כ המשיב נגד ניסיונם של המערערים לאחוז בחבל בשני קצותיו. מצד אחד, הסתמכה המערערת על כך שמכיוון שלא יצאה מישראל במועד, ושהתה שנים ארוכות בישראל שלא כדין, יש ליתן לה מעמד מכוח החלטת הממשלה; ומצד שני טוען המערער כי דווקא משום שיצא מישראל, ובחר שלא לשהות בישראל שלא כדין, יש להעניק לו מעמד מטעמים הומניטריים. צירופן יחדיו של טענות המערער והמערערת מוביל לתוצאה שאי-אפשר לקבלה: כל אדם - בין אם המשיך לשהות בישראל שלא כדין במועד החלטת הממשלה, בין אם יצא מישראל קודם לכן - זכאי לקבל רשיון ישיבה בישראל: הראשון מכוחה של החלטת הממשלה, השני מטעמים הומניטריים. אין להלום מצב דברים זה.

15.      לא בכדי נאמר באופן מפורש בסעיף 5(ב) להחלטת הממשלה הנדונה, כי "מתן המעמד לילד ובני משפחתו כאמור, לא יוכלו לשמש בסיס לזכאות של קרובי משפחה נוספים, בכל עת, לשם קבלת רשיון ישיבה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, או אזרחות ישראלית". בעת שביקשה לקבל רשיון ישיבה בישראל, ידעה המערערת כי המערער לא יוכל לקבל רשיון ישיבה מכוח מעמדה-שלה. צודק אפוא ב"כ המשיב כי אין להלום את טענתם של המערערים כעת, כי עצם מתן הרשיון למערערת מחייב הענקת רשיון דומה גם למערער. לנוכח האמור, דומני כי לא נמצא פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, ולא הצדקה להתערבות בהחלטת המשיב.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ