1. לפני בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגשה לצד הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 10.2.2012 (ת"א 6132-08-07, סגן הנשיאה א' יעקב).
2. המבקשים, רות וטוביה עירוני, שהם בני זוג, מחזיקים יחד בזכויות הבעלות בבית הנמצא ברחוב אגמון 14 בשכונה רמת אפעל שבעיר רמת גן (להלן: הבית). המשיבה 2 היא שותפות רשומה של המבקש 2 (להלן: טוביה) ואחיו, שעסקה ביבוא יהלומים (להלן: השותפות). ביום 13.2.2000 פתחה השותפות חשבון עסקי אצל בנק המזרחי המאוחד בע"מ, המשיב 1 (להלן: הבנק), וזה הקצה לחשבון מסגרת אשראי בסך של מיליון דולר. כנגד אשראי זה העמידה השותפות בטחונות שונים, ובכלל זאת הפקדת יהלומים וערבות אישית של בנות זוגם של השותפים. בשלב מאוחר יותר נרשם משכון על זכויותיהם של המבקשים בבית לטובת הבנק, ולאחר שאלה נרשמו בספרי המקרקעין נרשמה משכנתה על הבית לטובת הבנק. השותפות נקלעה לקשיים ועסקיה קרסו, וביום 5.6.2001 פתח הבנק בהליכים למימוש המשכון בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו. המבקשים הגישו התנגדות לביצועו של שטר המשכון, אך היא נדחתה בהחלטתה של רשמת ההוצאה לפועל מיום 30.10.2002. בהמשך, נדחתה גם רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי על החלטת הרשמת.
3. בשלב זה, הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובמסגרתה טענו כנגד תוקפה של המשכנתה, כנגד הליכי מימושה וכנגד פעולותיו של הבנק למימוש היהלומים. עם הגשת התביעה, עתרו המבקשים לעיכוב ביצועם של הליכי מימוש המשכון על הבית, וביום 28.7.2002 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' פלפל) את בקשתם (להלן: ההחלטה הראשונה).
4. בשלב מאוחר יותר הועבר הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. פסק הדין שניתן בתביעה זו הוא פסק הדין מושא הערעור. בית המשפט קמא דחה את טענותיה של המבקשת 1 (להלן: רות) לפיהן היא לא הבינה את משמעות הערבות שחתמה לחובות השותפות, לאחר שקבע כי עובדי הבנק נתנו לה הסבר באשר למהות המסמכים שעליהם חתמה וכי היא הבינה היטב את משמעותם. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי במועד שבו נערך שטר המשכון על זכויותיהם של המבקשים בבית, הוא טרם נרשם בפנקס המקרקעין, ועל כן יש לומר שהשעבוד נוצר עם רישום המשכון. בית המשפט קמא ציין בהקשר זה כי רות טענה שחתמה על מסמכי המשכון מבלי לעיין בהם, תוך הסתמכות עיוורת על טוביה, ובנסיבות אלה היא מנועה מלטעון כי הבנק הפר את חובת הגילוי כלפיה. כמו כן, דחה בית המשפט קמא את טענתה של רות לפיה כלל לא ביקרה בסניף הבנק בחודשים אפריל-מאי בשנת 2000, שבהם נחתמו לכאורה מסמכי המשכון.
5. לעומת זאת, בית המשפט קמא השתכנע כי רות לא חתמה ולא התחייבה על הוראת השעבוד במסגרתה הורו המבקשים לחברת שיכון עובדים, שבנתה את הבית, לשעבד את זכויותיהם בה לטובת הבנק (להבדיל מכך שחתמה על שטר המשכון). בפסק הדין נקבע כי במעמד החתימה על הוראת השעבוד נכח טוביה בלבד, ללא אשתו רות, וכי טוביה זייף את חתימת אשתו על הוראת השעבוד ומסר אותה לבנק תוך הסתרת עובדה זו. כן קבע בית המשפט קמא כי טוביה מסר לבנק ייפוי כוח נוטריוני פגום מטעם אשתו בכוונת מכוון. אולם, בית המשפט הוסיף וקבע בהקשר זה כי על אף הפגמים שנפלו בייפוי הכוח ובהוראת השעבוד המשכנתה עומדת בתוקפה. זאת, עקב כך שעם השלמת הרישום המבוסס על זכויותיהם האובליגטוריות של המבקשים בבית שעליהן היה לבנק משכון בתוקף "הועתק" המשכון אל זכויות הקניין הרשומות. על כן, כך נפסק, הבנק היה רשאי לרשום משכנתה על הבית, בלי קשר למסמכים שעליהם חתמו או לא חתמו המבקשים בקשר למשכנתה.
6. לבסוף, בית המשפט קמא דחה גם את טענות המבקשים ביחס למכירת היהלומים בידי הבנק, וקבע לעניין זה כי מימוש היהלומים נעשה בדרך סבירה וכי המחיר ששולם בעבורם היה סביר ושיקף את שווי השוק שלהם.
7. נוכח כל האמור, דחה בית המשפט קמא את תביעת המבקשים, וחייב אותם לשלם את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין של המשיבים 1, 3 ו-4 בסך כולל של 60,000 שקל.
8. ביום 22.3.2012 הגישו המבקשים ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. בהמשך לכך, ביום 24.4.2013 הוגשה הבקשה דנא לעיכוב ביצועו של מימוש המשכנתה הרובצת על זכויותיהם של המבקשים בבית (להלן: המשכנתה). המבקשים מציינים כי הליכי ההוצאה לפועל הנוגעים לבית היו מעוכבים ממתן ההחלטה הראשונה, אולם ביום 10.4.2013 הורה רשם ההוצאה לפועל על מינוי כונס נכסים למימוש המשכנתה, ולכן נוצר צורך בסעד זמני לתקופת הערעור שימנע את הדבר.
9. המבקשים טוענים כי אם לא יעוכבו הליכי מימושה של המשכנתה, הם יפונו מבית מגוריהם, והדבר יגרום להם לנזק חמור ובלתי הפיך. המבקשים מדגישים בהקשר זה כי הסעד הזמני המבוקש על-ידם נועד לשימור המצב הקיים, וכי מדובר בנכס פרטי, ולא עסקי, שהוא דירתם היחידה. לפיכך, טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם. המבקשים טוענים עוד כי סיכויי הערעור שהגישו טובים. לשיטתם, טעה בית המשפט קמא בכל אלה: בקובעו שלא נפל פגם בשטר המשכון שנחתם בינם לבין הבנק; בקובעו שהבנק לא הפר את חובות הגילוי למבקשים; כאשר התעלם מהראיות שהצביעו על כך שרות כלל לא הייתה בסניף הבנק בחודשים בהם נחתמו לכאורה מסמכי המשכון; כאשר קבע כי לא נפל פגם בהליכי מימוש היהלומים; וכן בהתעלמו מהפגמים שנפלו ברישום המשכנתה לטובת הבנק.
10. הבנק מתנגד לבקשה, וטוען, בעיקרו של דבר, כי המבקשים עושים שימוש לרעה בהליכי משפט ומנהלים הליכי סרק חסרי סיכוי לצורך עיכוב מימושה של המשכנתה. הבנק טוען כי סיכויי הערעור שהוגש נמוכים ביותר, וסומך את ידיו לעניין זה על פסק דינו של בית המשפט קמא. בהתייחס למאזן הנוחות, טוען הבנק כי עיכוב הביצוע יגרום לו נזק של ממש, מאחר שחובם של המבקשים מוסיף לתפוח והוא עלול לעלות, בסופו של דבר, על שווי הבית. לשיטת הבנק, היה על המבקשים להכין את עצמם לאפשרות שייאלצו לפנות את הבית, ולמעשה אין כל ראייה לכך שהמבקשים לא יוכלו למצוא מקום מגורים חלופי או שפינוי הבית יגרום להם נזק בלתי הפיך.
11. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה באתי לידי מסקנה כי דינה להתקבל בכפוף לתנאים, כפי שאפרט להלן.
12. כידוע, בעל דין שזכה בהליך זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ואין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין או מתן סעד זמני שימנע את מימוש הזכייה. בקשה למתן סעד זמני בערעור תוכרע על פי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (ראו למשל: ע"א 5518/06 שבתאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, בפסקה 4 (16.7.2006)). בענייננו, הנתון המכריע את הכף הוא העובדה שהימנעות מעיכוב ביצועו של מימוש המשכנתא תוביל לפינוי המבקשים מביתם, וזאת לנוכח הגישה הנוהגת בבית משפט זה לטות לעבר עיכוב ביצועם של פסקי דין שמשמעותם פינוי אדם מביתו, בשל הנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם כתוצאה מהפינוי (ראו למשל: ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' הבנק המזרחי בע"מ, בפסקה 8 (29.5.2006); ע"א 8566/12 ברנס נ' בנק אוצר החייל, בפסקה 6 (19.12.2012)). על רקע זה, דומה שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם של המבקשים, ולפיכך אין צורך לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי הערעור.
13. עם זאת, אין להתעלם מכך שהבנק מנהל מול המבקשים הליכים משפטיים בניסיון להביא למימוש המשכנתא כבר כ-11 שנה, ובתקופה זו תפח החוב, מטבע הדברים, וממילא כל עיכוב נוסף בהליכי המימוש עלול להביא גם להגדלת הנזק שנגרם לבנק. נוכח כך, יש להתנות את מתן הסעד הזמני במתן ערבות להבטחת הנזקים שעלולים להיגרם לבנק, וזאת מכוח תקנה 467(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראו למשל: ע"א 8871/03 מזרחי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בפסקאות 11-10 (12.11.2003)). דומה כי הדברים נכונים ביתר שאת בהתחשב בכך שהבית בו עסקינן הוא בית פרטי שאינו בגדר דירת מגורים "סטנדרטית".
14. סיכומם של דברים, אני מורה על מתן סעד זמני למבקשים תקופת הערעור, לפיו תעמוד ההחלטה הראשונה בתוקף עד להכרעה בערעור. תוקפו של הסעד הזמני מותנה בכך שהמבקשים יפקידו בקופת בית משפט זה ערבות בנקאית או מזומן בסך של 50,000 שקל עד ליום 1.8.2013. אם לא יופקד הסכום האמור, יפקע תוקף הסעד, והבנק יהיה רשאי לחדש את הליכי מימוש המשכנתה בהוצאה לפועל. בשולי הדברים אציין כי טרם שחתמתי על החלטה זו, הובאה בפני עתירתם של המבקשים לכך שיינתן להם להגיב על תשובת הבנק. נוכח התוצאה שאליה הגעתי מתיירת בקשה נוספת זו וממילא היא נדחית.
15. סוף דבר: הבקשה למתן סעד זמני מתקבלת בכפוף לתנאים, כאמור בפסקה 14 לעיל. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' בתמוז התשע"ג (10.6.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. ענ