פ ס ק ד י ן
מבוא
1. התובעת עבדה כמורה בבית הספר על שם אנה פרנק המצוי בקיבוץ סאסא, מאז תחילת שנת הלימודים תשנ"ז (1/9/96). בית הספר האמור (שייקרא להלן: "
בית הספר"), היה בבעלות נתבעת מס' 1 (שהיא שותפות בין נתבעות מס' 5-3, נתבעות שייקראו להלן: "
הקיבוצים"), ובתחילת שנה"ל תשס"ד עבר לבעלותה של נתבעת מס' 2 (שתיקרא להלן: "
המכון").
התובעת התפטרה מעבודתה בבית הספר, במהלך שנת הלימודים תשס"ד, ביום 14/2/04.
2. למיטב הבנתי, המחלוקת בין הצדדים היתה מרוככת הרבה יותר וההתדיינות המשפטית לא היתה באה לעולם, אילו הצדדים היו נוהגים כשהם מושפעים פחות מרגשותיהם, ונותנים ביטוי רב יותר להגיונם. אמנם, אצל המכון קשה יותר לדבר על "רגש", מאחר שמדובר בתאגיד, אך מסתבר שגם המכון מושפע מרגשותיהם של קובעי המדיניות אצלו.
כפי הנראה, רגשותיה של התובעת נפגעו בשל האופן שבו היא פירשה את התנהגות ההנהלה החדשה של בית הספר, דבר זה - הביא את התובעת עד לכדי התפטרות. המכון "נפגע" מהעובדה שהתובעת הודיעה לו על התפטרותה במהלך שנת הלימודים ולא המתינה עד לסיומה. אותה פגיעה הביאה את המכון להקשחת עמדותיו, תוך אטימות מסויימת גם כלפי החלק המוצדק מטענות התובעת.
נקיטת מהלכים הגיוניים יותר על ידי שני הצדדים, היתה יכולה - להערכתי - להביא לכך שהמכון ישוחח עם התובעת באופן שונה, יפתור את בעיית ההסעה שהציקה לה באותה עת, וכך - עבודת התובעת היתה נמשכת באותה שנת לימודים וכפי הנראה גם לאחר מכן. צר לי מאד שלא נעשה כך, שכן התוצאה היא שהתובעת הפסידה מקור פרנסה, ובית הספר הפסיד מורה שאין חולק שהיתה מורה טובה.
אני מעריך שאותם מטענים רגשיים, הם גם אלה שמנעו מהצדדים להגיע להסדר מוסכם כלשהו גם לאחר הגשת התביעה.
למרות אי-הנכונות להגיע לפשרה, הרי שהצדדים לא הפגינו מרץ רב גם בהתדיינות עצמה.
כך למשל, כשהתחלתי, בדיון המוקדם, לבחון את המוסכמות והפלוגתאות, העדיפו באות כחם של הצדדים שלא לעשות זאת בדרך המייגעת (אך מקיפה) שאני נוהג בה, וסיכמו על הגשת רשימה מוסכמת של מוסכמות ופלוגתאות. רשימה כזו לא הוגשה במועד המוסכם, ולכן קבעתי דיון מוקדם נוסף, אך יומיים לפני מועדו - הוגשה רשימה מסויימת.
גם העדויות לא נשמעו בבת אחת. מצהיר מטעם הנתבעות לא הגיע לישיבה הראשונה, והוסכם שעדויות הנתבעות תישמענה בישיבה נפרדת.
לאותה ישיבה - הגיע המצהיר מטעם הנתבעות, אך המצהירה מטעמן לא הגיעה ונקבעה ישיבה נוספת, שבסיומה, ביקשו באות כחם של הצדדים להגיש סיכומים בכתב. סיכומים כאלה הוגשו על ידי כל אחד מהצדדים רק מספר חודשים לאחר המועדים המקוריים שנקצבו להגשתם.
מכל מקום - בסופו של דבר הוגשו הסיכומים, וכעת ניתן פסק דין זה (את העדויות שמעתי בלא נציגי הציבור, שהוזמנו ולא התייצבו).
אלה העובדות
3. כאמור כבר לעיל, בית הספר מצוי בקיבוץ סאסא. הוא היה בעבר בבעלות נתבעת מס' 1, שהיא שותפות שבה שותפים הקיבוצים.
4. התובעת החלה לעבוד כמורה בבית הספר, כאמור, בתחילת שנת הלימודים תשנ"ז (1/9/96).
5. חלק ממורי בית הספר היו עובדים של משרד החינוך, וחלק - היו עובדים של נתבעת מס' 1. התובעת ידעה שהיא תועסק כעובדת של נתבעת מס' 1 ולא של משרד החינוך, ובעת שעבדה בבית הספר, ידעה כי היא מועסקת כעובדת של נתבעת מס' 1.