זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בבש"א 4175/06 (כב' השופט מ' סובל), שלפיה נקבע כי פינוי המבקשת מן הדירה שבה היא מתגוררת, ייעשה בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בבית המשפט דמי שכירות בעבור 6 חודשים בסך 7500 דולר, עד ליום 15.1.07.
1. בין המבקשת לבין חברת אבנר לוי קבלנות ויזמות בע"מ וחברת י.ש. כהן את לוי יזום והשקעות בע"מ (להלן: החברות היזמות) נחתם חוזה שעל פיו השכירו החברות היזמות למבקשת את הדירה נשוא בקשה זו (להלן: הדירה) לפרק זמן של שנה, שתחילתו ביום 1.6.02 וסופו ביום 31.5.03, בעבור דמי שכירות בסך 950 דולר לחודש (להלן: חוזה השכירות). בחוזה השכירות נקבע כי לקראת תום שנת השכירות הראשונה, בתאריך 18.4.03 תוכל המבקשת לרכוש את הדירה מידי החברות היזמות תמורת סכום של 299,000 דולר, בכפוף לכך שהדירה תוצע למכירה על ידן.
ביום 9.9.02 נחתם חוזה מכר בין המשיב לבין החברות היזמות, שעל פיו רכש המשיב את הדירה בעבור סכום של 266,666 דולר (להלן: חוזה המכר). מכירת הדירה למשיב הותנתה בחוזה, בכך שהמבקשת תבחר שלא לממש את האופציה שהייתה נתונה לה לרכישת הדירה. משנמנעה המבקשת, כך על פי טענת המשיב, מלממש את האופציה שהייתה נתונה לה, עד לתאריך 18.4.03, ומשסירבה לפנות את הדירה לאחר תום תקופת השכירות, הגיש המשיב תביעה כנגד המבקשת בסדר דין מקוצר, שבמסגרתה עתר לפינוי המבקשת מן הדירה. במהלך הדיונים בתביעה זו ניתנה למבקשת רשות להתגונן.
2. בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופט ש' שטיין) קיבל את התביעה שהגיש המשיב. בית המשפט מצא כי המבקשת לא מימשה את האופציה שהייתה נתונה לה, לרכישת הדירה, משלא ראה בשיחותיה הטלפוניות עם מר ישראל לוי, אחד מאנשי החברות היזמות, משום הודעה על רצונה לממש את האופציה. בית המשפט הוסיף וקבע כי התנהלותה של המבקשת בפרשה מעידה כי קפאה על השמרים, וכי מלבד שיחת הטלפון שניהלה עם מר ישראל לוי, לא ביצעה כל פעולה המעידה על כוונה לרכוש את הדירה עד לחודש יוני 2003, בחלוף חודשיים מיום פקיעת האופציה. זאת ועוד, משהודיע המשיב למבקשת כי הוא בעליה החדשים של הדירה ודרש כי המבקשת תפנה את הדירה, נמנעה המבקשת מלהעלות כל טענה שממנה עולה כי הדירה שייכת לה, וכל שטענה הוא כי הצדדים הסכימו שתקופת השכירות תוארך במחצית השנה, וכי דמי השכירות בעבור תקופה זו יעמדו על סך 550 דולר לחודש. רק משלא צלח המשא ומתן שניהלה המבקשת עם המשיב, בנוגע לגובה דמי שכירות, שבה המבקשת וטענה כי הדירה שייכת לה.
בית המשפט הוסיף וקבע כי הואיל והצד האחד, טענה המבקשת כי הדירה שייכת לה, ומן הצד השני, טענה כי פנתה אל אמו של המשיב בבקשה לרכוש מן המשיב את הדירה או לשכור אותה בסכום נמוך יותר, היה בטענותיה כדי לסתור את עצמן.
עוד קבע בית משפט השלום כממצא עובדתי כי ביום 5.11.02, עוד בטרם פקעה האופציה, רכשה המבקשת דירה אחרת במחיר נמוך יותר. לצד זה, דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי רכישת הדירה נעשתה מתוך חשש שתיוותר ללא קורת גג, לאחר שנודע לה כי המשיב רכש את הדירה, משקבע כי הובהר למבקשת כי האופציה על הדירה בעינה עומדת עבורה, עד ליום 18.4.03. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי רכשה את דירתה האחרת ב-30,000 הדולרים האחרונים שנותרו לה, משקודם לכן הצהירה, כי בפברואר 2003, היו ברשותה למעלה ממיליון ש"ח, והוסיף כי יש בהצהרתה בנוגע לסכום כסף זה כדי לפגום באמינות עדותה של המבקשת באשר למצבה הכלכלי הקשה.
לצד הדברים האלה קבע בית המשפט כי המשיב לא סיכל את חוזה השכירות בין המבקשת לחברות היזמות, בהצביעו על הסעיף המסייג את חוזה המכר בין המשיב לחברות היזמות, ומתנה אותו בכך שהמבקשת לא תממש את האופציה שניתנה לה.
לבסוף מתייחס בית המשפט לטענת המבקשת אודות הנזקים שנגרמו לה, בעקבות מה שהגדירה כהפרת חוזה השכירות עמה. נזקים אלה נבעו, לטענת המבקשת, מנכונותה לשלם שכר דירה וארנונה גבוהים, מתוך הנחה שהדירה תימכר לה, מפנייתה לבנק לצורך קבלת הלוואה לרכישת דירה, מפנייתה לחברה הקבלנית לצורך תיקון הליקויים בדירתה ומהצורך שנוצר לחפש לה ולילדיה קורת גג חלופית. בית משפט השלום הצביע על האפשרויות שעמדו בפני המבקשת להתמודדות עם נזקים נטענים אלה, ובכלל זה הגשת הודעת צד ג' והגשת תביעה נגדית נגד המשיב או נגד החברות היזמות. משהמבקשת בחרה שלא לעשות דבר בסוגיה זו, קבע בית המשפט כי תביעת המשיב אינה המקום לדון בנזקים אלה ודחה את טענותיה בשאלה זו.
לאור כל זאת, קיבל בית המשפט את תביעת המשיב, הורה למבקשת לפנות את הדירה תוך 30 יום, ופסק לחובתה שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח, בתוספת מע"מ.
3. עם מתן פסק הדין, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע עד להחלטה בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי. בית משפט השלום דחה בקשה זו, בקובעו כי המבקשת לא העלתה טעם של ממש המצדיק את עיכוב פסק הדין, ובקובעו כי אין בנימוקים שהעלתה המבקשת הצדקה להותרת המצב הקשה, כהגדרתו, שאליו נקלע המשיב, שבו מוסיפה המבקשת להתגורר בדירה שרכש המשיב כדין למעלה משלוש שנים מבלי שהיא משלמת לו דמי שכירות. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשת כי פינויה מהדירה יגרום לה לנזק בלתי הפיך, פסק כי מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת אינו מהווה נימוק מספיק לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו לה, וחתם בכך שסיכויי ערעורה על פסק דינו של בית המשפט השלום נמוכים. לאור כל זאת, דחה בית המשפט את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע.
4. המבקשת לא אמרה נואש, והגישה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' סובל) קיבל את הבקשה באופן חלקי, באופן שקבע כי ביצוע פינויה של המבקשת מן הדירה יעוכב בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בבית המשפט דמי שכירות בעבור שישה חודשים בסך של 7500 דולר עד ליום 15.1.07. בית המשפט נימק את החלטתו בסיכויי הערעור הלא גבוהים מחד גיסא, ובנזק החמור הכרוך בפינוי המבקשת מדירתה מאידך גיסא. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור זו.
5. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי יש להפקיד סכום של 7500 דולר עד ליום 15.1.07 למניעת פינוי המבקשת מן הדירה, בשים לב לקביעתו כי יהיה בפינוי הדירה כדי לגרום למבקשת נזק חמור. בהקשר זה מדגישה המבקשת, כי בהיותה אם חד הורית, נכה בשיעור 43%, המקבלת הבטחת הכנסה ומזונות מן הביטוח הלאומי, אין באפשרותה לשלם את הסכום הנדרש בהחלטת בית המשפט המחוזי. לאור זאת, סבורה המבקשת, יהיה בהותרת החלטתו של בית המשפט המחוזי כדי לעקר מתוכן את עיכוב הביצוע שעליו החליט. בנוסף, קובלת המבקשת כנגד גובה הסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי, וטוענת כי הוא שרירותי.
לצד הדברים האלה, טוענת המבקשת כי בניגוד לקביעת הערכאות התחתונות, סיכויי הערעור שלה אינם נמוכים. לטענת המבקשת, זמן קצר לאחר שחתמה על הסכם עם החברות היזמות, שנועד לקניית הדירה, ולאחר שהתחייבו החברות היזמות שלא למכור את הדירה במשך שנה, הפרו החברות את ההסכם ומכרו את הדירה למשיב. לדעת המבקשת, שגה בית המשפט קמא כשקבע כי מדובר בעסקת מכר מותנית שלא הושלמה, והייתה כפופה לאי מימוש האופציה על ידי המבקשת, משלמעשה הדירה אכן נמכרה למשיב ויצאה מרשותן של החברות היזמות כבר עם חתימת החוזה בינן לבין המשיב. לטענת המבקשת, חוזה המכר שהוצג בפני בית המשפט קמא, שונה במהותו מן החוזה שהוצג לה בסמוך לאחר החתימה, ופערים אלו לא נדונו כלל על ידי בית משפט השלום. לאור הדברים הללו, סבורה המבקשת, המדובר הוא במצב של עסקאות נוגדות שבו המשיב והחברות היזמות פעלו כלפיה בחוסר תום לב והונו אותה ואת בית המשפט קמא כדי להכשיר את העסקה שבה חפצו. לאור כל זאת, טוענת המבקשת, על בית המשפט ליתן למבקשת רשות ערעור, ולשנות את החלטת בית המשפט קמא, באופן שיבטל את ההפקדה הנדרשת כתנאי לעיכוב הביצוע, או שיקבע סכום מופחת.
6. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, והעמקתי בקריאת פסק דינו של בית משפט השלום ובהחלטותיהן של הערכאות קמא, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.
ככלל, בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב במתן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים. כשהבקשה למתן סעד זמני נידונה בפעם השלישית, הדברים הם בבחינת קל וחומר (רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ, תק-על 98(3), 73; רע"א 7678/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 10.1.07)). לא שוכנעתי כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.
בחינת מאזן הנוחות בין הצדדים מחזקת את החלטתי זו. בית המשפט קמא החליט שלאור הנזק הרב שעלול להיגרם למבקשת אם תפונה מן הדירה, יש לעכב את ביצוע הפינוי, בכפוף להפקדת דמי שכירות בעבור תקופה של שישה חודשים. בתוצאה זו יש כדי להסב נזק למשיב, שרכש את הדירה, על פי ממצאי בית משפט השלום, עוד לפני למעלה מ-3 שנים, ומאז אינו יכול להיכנס אל הדירה בלא שיזכה בדמי שכירות. תוצאה זו אף אינה קלה למבקשת, שכשם שטענה, סובלת ממצוקה כלכלית. עם זאת, לדעתי יש בהחלטה זו כדי לאזן בין צרכיהם של הצדדים, ולשמש כסטאטוס קוו סביר עד למתן ההחלטה בערעור. יצוין עוד, כי על-פי ממצאי בית משפט השלום, עובר למועד האחרון למימוש האופציה, רכשה המבקשת בית אחר. בבקשתה, לא הבהירה המבקשת מה עלה בגורלו של בית זה, ומדוע אין היא יכולה לעבור ולהתגורר בו. עובדה זו כשלעצמה, מחזקת אף היא את הטעמים לדחיית בקשת המבקשת.
לצד זה ייאמר, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין ומבלי להביע עמדה חדה בנושא, כי משמרבית הערעור נסוב סביב קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, נראה על פניו כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, ואף בכך יש כדי להצדיק את דחיית בקשתה של המבקשת.
אינני מתעלמת מנטייתו של בית המשפט להקל עם המבקשים עיכוב ביצוען של החלטות המורות לפנות אנשים מבתיהם (ראו למשל החלטתי ברע"א 7682/05 לוי נ' מנהל מקרקעי ישראל, תק-על 2006(4) 1115). ברם, במאזן הנוחות המתקיים במקרה דנן, לא מצאתי כי יש מקום לקבל את ההחלטה בלא שיובטח כי המשיב יזכה לדמי שכירות בעבור התקופה עד לדיון בערעור.
לבסוף אציין, כי לא מצאתי לקבל את בקשת המבקשת, גם באשר לחיובה בתשלום שכר טרחת עורך הדין. חיוב כספי אינו נופל בגדר אותם מקרים יוצאי דופן, שבהם קיימת נטייה מצד בית המשפט להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, הואיל ובמרבית המקרים, מימוש פסק-דין שעניינו תשלום חיוב כספי אינו נושא תוצאות בלתי הפיכות (ראו למשל: בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, תק-על 2006(4) 1515)). לאור הדברים האלה, ומשלא הוכיחה המבקשת כי לא יתאפשר לה לגבות את סכום הכסף האמור אם תזכה בערעור, דוחה אני את בקשתה גם בנושא זה.