בפני כבוד הרה"ג כבוד הרה"ר הראשל"צ הגר"א בקשי דורון שליט"א אבה"ד, הגר"מ טופיק שליט"א, והגר"ש בן שמעון שליט"א, נשמע ערעורה של האשה על החלטתו של ביה"ד האזורי בת"א מיום ו' בתמוז תש"ס, לעכב את פסק דינו מיום י"ב בכסלו תש"ס, בו הבעל פלוני חוייב לתת ג"פ כדמו"י לאשתו פלונית, והוסיף ביה"ד שממועד מתן החלטה זו, לא מוטל על הבעל חיוב לגרש את האשה.
מדובר בצדדים שנשאו זל"ז כדמו"י לפני כ-26 שנה, והם פרודים זמ"ז כ-20 שנה. במשך כל שנות הפרוד ביניהם התנהלו דיונים ממושכים ומאבקים משפטיים, בפני ביה"ד הרבני בנושא תביעת גירושין של הבעל, ומאוחר יותר תביעת גירושין של האשה, וכן בנושא הסדרי ראיית הילדים, ובפני ביהמ"ש בתביעות האשה למזונותיה ומזונות הילדים, ותביעה לפרוק שיתוף. בכל הנושאים ניתנו פס"ד, הן בביה"ד, והן בביהמ"ש. בענין תביעות הגירושין נתן ביה"ד פס"ד בי"ב בכסלו תש"ס לחיוב הבעל בג"פ, וביהמ"ש פסק וחייב הבעל במזונות הילדים וכן פסק פירוק שיתוף בדירה משותפת. במשך כל השנים גבתה האשה את חיובי מזונות הילדים באמצעות הבטוח לאומי, ועדיין הבעל נשאר חייב לאשה סכומים נכבדים שהצטברו במשך השנים וכן נשארו לבעל, חובות לבטוח הלאומי. למעשה מבקשת האשה לגבות את חובות הבעל ממחצית חלקו בדירה, כך שבפועל לא יישאר בידו כספים מחלקו.
לאחר מתן פסה"ד שחייב את הבעל בגט, הבעל לא גירש את האשה, והאשה תבעה שביה"ד יטיל על הבעל סנקציות ע"פ ההלכה, כמופיע בחוק, ע"מ לכפות עליו לתת ג"פ.
הבעל טען בפני ביה"ד שהוא מוכן לתת ג"פ כדמו"י לאשתו, אלא שתובע שכל נושא הרכוש, הכספים, וחיובי מזונות בעבר ובהוה, יועברו בהסכמת הצדדים לסמכותו של ביה"ד הרבני, וביה"ד הוא שיחליט ויפסוק בכל עניני הרכוש והכספים שביניהם, מיד לאחר ביצוע הגט. ולאור זאת טוען הבעל שאין להטיל עליו סנקציות בחיוב הגט, כל עוד שהאשה לא מעבירה לביה"ד הרבני לדיון בחיובי מזונות העבר. ב"כ האשה הודיע לביה"ד שהוא מוכן שביה"ד ידון בחובות שעדין לא נגבו ונמצאים בהוצל"פ, אולם האשה מתנגדת להעביר לסמכותו של ביה"ד לדון בכספי המזונות שנפסקו לאשה ע"י ביהמ"ש והיא גבתה אותם באמצעות המוסד לבטוח לאומי.
בהחלטת ביה"ד נשואת הערעור מקבל ביה"ד את טענת הבעל וכותב:
"צודק הבעל בטענתו, דהיינו: אף שהבעל חייב לתת גט לאשתו [ע"פ המובא ברבינו ירוחם וכפי שכתבנו בפסה"ד (מיום י"ב כסלו תש"ס), אין לחייבו בגט, כל זמן שהאשה מעכבת כספים שאינם שייכים לה ע"פ דין תורה, וזכותו של הבעל לתבוע שביה"ד הוא זה שידון בנושא הכספים והרכוש, ואין הבעל נחשב כמעגן את האשה, אלא האשה היא זאת שמעגנת את עצמה בסרבה לדון על פי דין תורה.
"וכבר כתב בית דיננו בהרחבה בנושא זה, פסק דין נתנאל נגד נתנאל, תיק מס' 612 נ"ה, והדברים הודפסו שם בפסה"ד שהוכחנו מהפוסקים, כי היות וכל חיוב הגט נובע מזה שזכותה של האשה לא להיות מעוגנת, ולכן במקום שהבעל טוען שמוכן לתת גט ע"פ דין תורה והאשה מסרבת אין נחשב הבעל כמעגן את האשה וטענתו צודקת, אלא אדרבא היא זאת שמעגנת את עצמה, בסרבה לדון על פי דין תורה, וברצונה להחזיק כספים שאינם מגיעים לה, וכתוצאה מכך אין לחייבו בגט.
ה"ה במקרה שלפנינו, שהבעל מוכן לתת גט באופן מיידי, ומתנה ודורש שהאשה תקבל את סמכותו של ביה"ד, שלאחר סדור הגט, ידון ביה"ד בכל נושא הרכוש והכספים והמזונות על פי דין תורה, והאשה איננה מסכימה, אין לראות את הבעל כמעגן את אשתו, אלא אדרבא, היא זאת שמעגנת את עצמה, ולכן אין לחייבו בגט ואין לראות את האשה מעוכבת מחמתו. ביה"ד מבהיר בזה כי באם על אף החלטת ביה"ד נתנו לאשה מזונות של מעוכבת, ע"י ערכאה אחרת, דבר זה עלול ליצור חששות בגט, כשביה"ד לא יוכל בכל מקרה לאפשר ביצוע גט בין הצדדים.
לאור כל הנ"ל מחליט ביה"ד כדלהלן: "מעכבים את החלטת ביה"ד מיום י"ב בכסלו תש"ס (21.11.99) והחל מהיום לא מוטל על הבעל חיוב לגרש את האשה...".
כבוד הרכב ביה"ד הגדול הנזכר, לאחר עיון ושמיעת הערעור יצאה החלטה מלפניו כדלהלן:
"כבוד אבה"ד, הרה"ר הראשל"צ הגר"א בקשי דורון שליט"א במסקנת החלטתו לאחר נמוקיו קבע "... מי שחייב ליתן גט יש לו ליתן גט, גם אם יש לו תביעות כספיות, ואין להנציח העגינות בגין דרישותיו, על כן יש לקבל הערעור ולדון להחזיר חיוב הגט, ואח"כ לידון בשאלות הנלוות".
כבוד הגר"מ טופיק שליט"א החליט, שיש לדחות את ערעורה של האשה מנמוקים שכתב ביה"ד האזורי. כבוד הגר"ש בן שמעון החליט שיש להחזיר את התיק לביה"ד האזורי ע"מ שישקול שוב את החלטתו לעיכוב החלטת ביה"ד מיום י"ח בכסלו תש"ס, וזאת לאור העובדה ששני הצדדים חיים בנפרד משנת 1981 והדבר גורם למכשולים רבים.
מאחר וביה"ד בהרכב זה לא הגיע להכרעת הדין, צירף כבוד נשיא ביה"ד הגדול הרה"ר הגרי"מ לאו שליט"א שני דיינים נוספים - את כבוד הגרז"נ גולדברג שליט"א, ואותי, וזאת ע"מ שיוכרע הדין בערעורה של האשה להחלטת ביה"ד האזורי.
נערך דיון נוסף בערעורה של האשה בפני ההרכב המורחב, והצדדים חזרו והשמיעו את עיקרי טענותיהם, הן בענין חיוב הגט, שנבע מהפרוד הממושך בין בני הזוג, כ-20 שנה, כתוצאה מעזיבתו והעלמותו של הבעל, וכן בתביעתו של המשיב שכל עניני חיובי המזונות האשה והילדים ונשואי הרכוש שנדונו ונפסקו בביהמ"ש, ידונו מחדש ע"י ביה"ד בדין תורה בלבד, וזאת באופן שהאשה תקבל על עצמה סמכותו של ביה"ד האזורי שידון בכל הכספים מחיובי מזונות האשה ובעיקר של מזונות הילדים שהאשה גבתה בעבר, וכן בחובות המרובים שנצטברו כנגד הבעל במוסד לבטוח לאומי והוצל"פ, במשך השנים הרבות. מדובר בחובות שהצטברו לסכומים של מאות אלפי שקלים.
הבעל הצהיר בפנינו שהוא מוכן ליתן את הגט לאלתר, וכל תביעותיו הממוניות רכושית כנגד האשה יידונו לאחר בצוע הגט, בביה"ד הרבני, ועל פי דין תורה בלבד.
ב"כ המערערת טוען בערעורו כנגד פסיקתו של ביה"ד האזורי, בה קיבל את טענות הבעל שיש לעכב את חיוב הגט שהוטל עליו, ואין להטיל עליו סנקציות ע"מ לבצע הגט, עד שתסכים האשה לפתוח מחדש את הדיון בכספים שנגבו בעבר ע"י ביהמ"ש, בביה"ד הרבני ע"פ דין תורה. כן טען ב"כ המערערת, שביה"ד האזורי שגה בזה שכתוצאה מסרובה של האשה לדון בעניני הרכוש עפ"י דין תורה, היא מעגנת את עצמה, והוסיף שבזה שביה"ד מתנה את חיוב המשיב בגט בויתורה של האשה על פסקי הדין של ביהמ"ש, יש בכך פגיעה של ביה"ד קמא בעקרון הכיבוד והכבוד ההדדיים שעל בתי המשפט ובתי הדין הרבניים לנהוג אלו באלו. בהשלמת טענותיו לערעור הוסיף כי המערערת מתנגדת כדין, ובדין, שביה"ד הרבני ידון ויפסוק בכל הענינים שנדונו הוכרעו ונפסקו בביהמ"ש המחוזי או בבית המשפט לעניני משפחה.
ב"כ המערערת, בבקשה לצרף מסמכים, צרף כתב תביעה של המשיב, שמלמדת שבאותו זמן שהמשיב תובע שכל עניני הממון שנפסקו ונדונו בביהמ"ש ידונו בביה"ד ע"פ דין תורה, הוא פונה במקביל בתביעה לביהמ"ש לעניני משפחה שידון בתביעתו לחייב את האשה בתשלום דמי שימוש ראויים, שהשתמשה בחלקו בדירה. סכום התביעה מגיע ל-101,808 ש"ח. יש לציין שבתביעה זו כותב הבעל בסעיף 8 שהוא הסכים לפירוק השיתוף והוא אף הסכים לוותר על זכויותיו בדירת המגורים לטובת הנתבעת כנגד מחיקת חוב המזונות. ובסעיף 14 לתביעתו כותב הבעל (המשיב): "לבית משפט הנכבד זה קנויה הסמכות הענינית לדון בתובענה זו בהיותה תביעה רכושית בין בני זוג נשואים ואף סמכות מקומית בהיות מקום מגוריהם המשותף האחרון של הצדדים בעיר בת ים". לסכום ב"כ המערערת רואה בפסק הדין של ביה"ד האזורי כניעה לסחטנות של הבעל בזה שמתנה את מתן הגט בדרישה מהאשה שתעביר את תביעותיה לביה"ד הרבני לדון בכל תביעות כספיות של מזונות העבר מחדש.
לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ועיון בסכומי טענות הצדדים, ולאחר העיון בנמוקים ההלכתיים לפסה"ד נשוא הערעור, ששלח לביה"ד אבה"ד כבוד הגר"נ פרובר שליט"א, אני מצטרף לדעתו של כבוד הרה"ר הראשל"צ הגר"א בקשי דורון שליט"א שיש לקבל את הערעור ולהחזיר חיוב הגט על המשיב, ובמדה שלא יתן ג"פ למערערת יש לדון בבקשת האשה להטיל סנקציות על המערער שממשיך לעגן את האשה שנים רבות כ"כ.
ביה"ד האזורי השתית את פסק דינו על הטענה ההלכתית, שבמקום שחיוב הגט נובע מקביעתו של רבינו ירוחם, שכאשר שני הצדדים חפצים בגירושין והבעל מסרב לגרש את האשה, ובזה משאיר אותה עגונה, מחייבים וכופין אותו לגרשה משום עיגונא, אבל בנדון דנן שהבעל מוכן לגרש את האשה אלא שתובע תביעה צודקת, שהאשה מעכבת כספים שזכתה בהם בבתי המשפט האזרחיים ותובע שהאשה תעביר את נושא כספי מזונותיה ובעיקר מזונות הילדים שזכתה בהם בעבר, לסמכותו של ביה"ד הרבני שידון בהם מחדש ויקבע על פי דין תורה, אם האשה זכתה בהם כדין, והאשה מסרבת וטוענת שכל הכספים, מזונותיה ומזונות הילדים זכתה בהם כחוק וכדין, שכן לטענת ב"כ, גם ביהמ"ש דן בתביעות מזונות ע"פ משפט התורה - עכוב בצוע הגט והמשך עגינותה של האשה נובע מסרובה והיא מעגנת עצמה.