הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ בבקשתו של הבעל (המערער) "שביה"ד הגדול יפעל ע"פ סמכותו כאמור בתקנה 7 א' לנספח ג' לתקנות ביה"ד כפיית התייצבות, לכפות על המשיבה בקנס או במאסר לבצע את פסק הדין שיצא מלפניו ביום כ"ז בניסן תשנ"ז בו נפסק בסעיף ב' האשה חייבת לקבל גט מבעלה מיד, המבקש מציין שביה"ד הגדול קבע מועד לסדור גט ליום 3.12.98 והאשה סרבה לקבלת הגט בנגוד להחלטות ביה"ד הגדול.
ב"כ המשיבה טען שבמישור העקרוני שלשה בתי דין קבעו שאין לחייב את האשה בגרושין. אמנם גם האשה מסכימה לקבל הגט אבל מבקשת שתביעתה לפיצויים תהא נדונית ונקבעת ע"י ביה"ד. האשה טענה שעו"ד שלה אמרה לה שלא תבוא אם לא דנים בפיצוי. ב"כ המשיבה מציין שבית הדין האזורי פסק לאחר שמיעת הצדדים והוכחות שאין מקום לחייב את האשה בגרושין ושהבעל הוא מורד ורועה בשדות זרים. ביה"ד האזורי הודיע לנשיא ביה"ד הגדול הראשל"צ הרב אליהו בקשי דורון שליט"א שהוא אינו סבור שיש מקום לחייב את האשה בגט, וזאת מאחר והבעל עזב את אשתו ולא הוכיח דבר נגד אשתו והאשה קבלה פסקי דין להשלמת מזונותיה ומדורה.
המשיבה בתשובתה לשאלת ביה"ד האם היא מבקשת שהבעל יחזור לשלום בית, ענתה שמאוחר מידי לקבל אותו לבית. הוא עזב את הבית כשהילדים היו קטנים, אחרי שהכה אותי והילדים היו עדים לכך. והוסיפה, שאם יעבור טיפול פסיכיאטרי אפשר יהיה לקבל אותו. הוא צריך טיפול שיוכל להחזיק את עצמו וישלוט על עצמו, והוסיפה שאחרי 23 שנה שעזב את הבית קשה לשקול שלום בית.
לאחר שמיעת הצדדים וב"כ, ועיון בכל החומר שבתיק ובעיקר בפסקי הדין שיצאו מלפני ביה"ד הגדול המחייבים את האשה לקבל ג"פ מבעלה, ופוטרים את הבעל מחיובי מזונות האשה ומדורה, ולעומתם בפסקי הדין של ביה"ד האזורי שפסקו שאין מקום לחייב את האשה בג"פ, ולפסיקה זו מצטרפת דעת המעוט בביה"ד הגדול. כבוד הגר"א הורביץ שליט"א שגם הוא סבר ע"פ דעתו שאין מקום לחייב את האשה בגט פיטורין, נצבת בפנינו שאלה קשה וחמורה, כאשר הבעל (המערער), פסק דינו של ביה"ד הגדול בידו, והוא מבקש שביה"ד דנן יאכוף על האשה, (המשיבה) בצוע פסק הדין ויכפה באמצעות הדרכים המשפטיות שמסורות בידו, שהאשה תקבל את הגט. ואילו האשה, פסק דינו של ביה"ד האזורי ברחובות בידה שקובע שאין היא חייבת לקבל את הגט ומסייעים בידה בתי הדין של רחובות, אשדוד וירושלים שגם הם סרבו לבצע את שפסק ביה"ד הגדול. לכאורה ניתן להשיב על שאלה זו בפשטות ולומר , שכאשר יצא פס"ד מלפני ביה"ד הגדול שמבטל את פסק הדין של ביה"ד האזורי ופוסק פסק דין חדש, יש לראותו כפס"ד סופי ועל פיו יש לנהוג, ובנדון דנן שנשיא ביה"ד הגדול מינה הרכב אחר מחברי ביה"ד הרבני הגדול ליישום ואכיפת פסק הדין לכאורה עלינו ג"כ לראות את פסק הדין של הרכב בית הדין הגדול כסופי ואותו עלינו ליישם בקבלת בקשתו ותביעתו של הבעל המערער לאכיפת פסה"ד, אולם לאחר העיון נראה שאין הדבר פשוט כלל ועיקר, ואין לראות בכחו המחייב של פסק דין של ביה"ד הגדול שניתן לאכוף אותו באופן עוור גם בלי שתתברר בפנינו התשתית ההלכתית עליה נבנה פסה"ד.
-2-
אין אנו יכולים להתעלם מטענת המשיבה שאין לכפות עליה יישומו של פסק הדין של ביה"ד הגדול כאשר בידה פסק דין של ביה"ד האזורי שאינו מחייב אותה לקבל גט מבעלה בנגוד לרצונה, וביה"ד האזורי נשאר איתן בדעתו זו גם לאחר שראה את פסק דינו של ביה"ד הגדול, לדעת הרוב, ונמוקיו לחייב את האשה, נמוקיו אלו לא שכנעו את ביה"ד האזורי, ובפניה לכבוד נשיא ביה"ד הגדול מתאריך ט' באדר א' תשנ"ז סרב לבצע את פסה"ד בנמוק שאינו סבור שיש מקום לחייב את האשה בגט ולכן הוא אינו שלם בבצוע פסה"ד לחיוב בגט, ועל כן לא יוכל לטפל בהסדרת הגט. ביה"ד האזורי בירושלים גם סרב לבצע את פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול למרות שראה את נמוקיו, וכן ביה"ד הרבני באשדוד סרב לישם ולבצע את פסה"ד של ביה"ד הרבני הגדול.
סרובם של כל בתי הדין האזוריים הנ"ל לקבל וליישם את פסק הדין של ביה"ד הגדול וליתר דיוק את פסק דין הרוב שחייב את המשיבה לקבל ג"פ מבעלה, מלמד, שלדעתם ודאי קיימת פירכא על פסק הדין ויתכן שדעתם היתה כדעת הגר"א הורוביץ שליט"א, דעת המעוט, שהתנגד לפסק הדין, ולדעתו נמוקי דעת הרוב אינם מהוים סיבה לחייב האשה לקבל גט. ומקורות ההלכתיים עליהם בסס דעתו היו נראים בעיניהם לפסוק כמותו.
לאור זאת אין אנו יכולים להתעלם ולעצום עינינו מלעיין בגוף פסה"ד ולבדוק את נמוקיו ההלכתיים למרות שמדובר בפסק דין של ביה"ד הגדול.
גם פסק דין של ביה"ד הגדול כוחו המחייב שואב את תוקפו מהבסיס ההלכתי המוצק שנשען ונסמך על מקורות הפסיקה וההלכה. תקנות הדיון שבמסגרתם נקבעה סמכותו ותוקף פסקי הדין של ביה"ד הרבני הגדול לערעורים, לא קבעו וגם לא יכולות לקבוע ע"פ ההלכה, שפסק דינו של ביה"ד הגדול ההוא סופי, ואינו נתון לערעור, כאשר נמצאים בו לקויים הלכתיים ברורים וקיימות פירכאות שסותרות את פסקו.
איתא במס' ב"ב ק"ל ע"ב דאמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי. ופר' רש"י שם ד"ה, פסקא דדינא, שפסקתיו ומסרתיו לאדם להיות לראיה בידו, אל תקרעוהו לבטל דברי, ומובא בשיטה מקובצת על מס' ב"ב בשם הרא"ה והר"ן שפרשו דברי רבא, "ואי לא, הדרנא בי, "פירוש דוקא הך פירכא בטועה בדבר משנה, הא בשקול הדעת הא קיימא לן קם דינא ואינו חוזר". הרי דרבא הורה לתלמידיו שכאשר הם מצאו פירכא על פסק דין שנתן, שעליהם להראות פירכא זו בפניו ובמדה ויתברר לו שיש יסוד לפירכא ובפסק דינו היתה טעות בדבר משנה, שפסק הדין בטל. ודייק הגאון ר' חיים פלאג'י בספרו סמיכה לחיים ח' אה"ע סי' ט' בד"ה הרי מוכח, מדברי רבא, "ואפי' היה הב"ד הראשון רבו מובהק, כאשר בא הדבר מפו' שם בב"ב קל" ע"ב דאיתא התם אמ"ל רבא ... לר"פ ולר"ה בריה דר"י כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו...".
רבא בהוראתו זו לא ראה כל סתירה לכלל שהוא עצמו אמר ונהג על פיו דב"ד בתר בי"ד לא דייקי, ולכאורה לאחר שרבא הוציא פס"ד איך אפשר לתלמידיו לדייק ולמצא פריכא בפסה"ד ולגרום אף לבטולו, מדוע לא אמר להם שלאחר שפסה"ד יצא "בי"ד בתר בי"ד לא דייקי" וכפי שבאר הרמב"ם בהל' עדות פ"ו ה"ה בטעמו של כלל זה, "לעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא ייטעו". כלומר שהיה עליהם להחזיק אותו שהוא בקי ולא יטעה, ולא לדייק בפסה"ד ולהעלות עליו פירכות ובזה לערער את החזקה, שמוחזק שפעל והוציא את פס"ד כדין, על מנת להסביר שהוראותו של רבא לתלמידין שדייקו בפסה"ד שהוציא, אינה נסתרת מהכלל שהוא עצמו אמר והשתמש בו דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, י"ל שהכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. נאמר כאשר יוצא פס"ד מלפני בי"ד אחד אסור לבי"ד אחר, בלי שמצא כל רעותא או פירכא לפסה"ד לחזור ולדייק ולעיין בפסה"ד מחדש. וחובה על ביה"ד השני להחזיק את ביה"ד הראשון "שהן בקיאין ולא יטעו" ולא לחדש את הדיון והעיון בפסה"ד, אבל כאשר בי"ד השני מצא כבר
-3-
רעותא או פירכא לפס"ד הראשון, ונתערערה החזקה שלא טעו, בזה הורה רבא ואמר לתלמידיו, שהיה להם כבר פירכא על פסה"ד, שיעלו פירכא זו בפניו ובמדה שיצדקו שנמצא שטעה בדבר משנה דאז מתבטל פסה"ד שלו. בלשון אחר, הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. נאמר לכתחילה, שאל לו לבי"ד אחד לדייק בפסק דינו של בי"ד אחר ולערער את תוקפו כאשר אין לו כל ידיעה על פירכא או רעותא בפסה"ד, אבל כאשר יש לו ידיעה על פירכא או רעותא בפסה"ד ונתערערה החזקה שביה"ד לא טעה, דאז יש לביה"ד לעיין לדייק ולפסוק בהתאם. וכך קבע בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רע"ט וז"ל, "תשובה, איברא שאם היה הפסק דין בסתם הייתי אומר בדרך פשרה פסקו כן ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא הייתי משיב על זה דבר, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל לפי שראיתי שכתבו מה שנראה לנו בדין וכו', משמע דמן הדין פסקו ולפיכך הוכרחתי לכתוב על השאלה ולברר כי מה שפסקו אינו מן הדין לא כולו ולא מקצתו".
וכן מצינו שקבע בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' נ' שאם בא לפני בי"ד פסק של בי"ד אחר ואינם יודעים מאיזה טעם פסקו ולהם נראה שהדין הוא להפך אין להם להחזיר את הדין, אבל אם יודעים טעמו והם רואים שיש לפרוך אותו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומחזירים את הדין. החת"ס קבע קביעה זאת לישב את האמור במשנה דבסוף פ"ד דמס' ר"ה כ"ה ע"א במעשה דרבן גמליאל שקבל עדים ועל פיהם קדש החודש וכאשר לר' יהושע היה קשה איך קבלם ר"ג, שנמצאו עדי שקר, ואיך קבע על פיהם וקדש החודש שלח לו ר"ג, גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך ומזה משמע שאין להרהר אחר הוראת דיין ואילו בגמ' ב"ב פ' שמיני דף ק"ל אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמיכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו, ובסוף אמר שם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומשמע שיכול דיין לבטל פסק דין כאשר בעיניו נראה לדחות הפס"ד ויישב החת"ס סתירה זו בזה"ל, "... אבל האמת יורה דרכנו אי אתא פסקא וידענו מאיזה טעם דנוהו ויש לנו עליו פירכא בזה מיירי בבבא בתרא אז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות שהרי קמן שטעה בטעמו ושגיאות מי יבין מ"מ לא תקרעינהו אולי עוד תמצא פירוקא לקושיא כמ"ש הרשב"ם אבל מ"מ לא תעביד עובדא עפ"י אותו פסק. אך בר"ה לא ידעו טעמו של ר"ג ולא מקום טעותו שהרי א"א לאשה שילדה וכרסה בין שיניה ואילו היה שואל אותו ואומר לו טעם שאינו הגון הדרן לכללא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואך לא עמדו לפניו והוא קבל העדים וקדש החודש בזה אין להם להרהר דודאי עשה וכאשר היה באמת שהיה לו קבלה פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה. היוצא מזה בנדון שלפנינו אלו היה לפנינו הפסק והגביית עדות שעליהם פסק הרב והיה נראה לנו פירכא על דבריו "אז אין משוא פנים ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ...".
וכקביעתם של הרדב"ז והחתם סופר הנ"ל קבע גם הגר' חיים פלאגי בספרו סמיכה לחיים שם ד"ה ועוד נראה וז"ל "ועוד נראה להוכיח מהאי לישנא דב"ד בתר ב"ד ל"ד דר"ל שמסתמא סמכינן על ב"ד הראשון שלא טעו ולא צריכי ב"ד השני לדקדק והכי משמע לשון הרמב"ם ולעולה א"ב אלא מחזי' כו' ולא יטעו דשמ', הא אם עברו ודקדקו וידעו שטעו אזדא, להו האי חזקה דלא יטעו וחזר הדין לכ"ע וכ"ש בנדון שלפנינו כשבא דיין לפסוק הדין הזה שבא לידו מחדש ומדקדק ופוסק להפך... והמפורסמות אינן צריכות ראיה שהרי כל ספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים מלאים מזה שהפוסק הראשון פוסק הדין ועושה מעשה ואחריו קם ב"ד אחר ומדקדק בדבר ופוסק להיפך עפ"י ראיותיו המספיקות וסותר פס"ד מב"ד ראשון והכל לש"ש, אע"פ שהראשונים כמלאכים אנן סהדי דאינהו גופייהו ניחא להו בהני, ומידם קונם יש בהם להודות ולשבח נצחוני בני על דבר אמת".
הגרח"פ הביא שם בתשובה בהמשך את דברי הרדב"ז הנ"ל מתשובה רע"ט, שמתאימים לדבריו והוסיף והעיר על דברי הרדב"ז, "דלכאורה נראה דזה סותר מ"ש הרדב"ז בעצמו בתשו' הנז"ל (כוונתו לתשובת הרדב"ז שהובאה בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"א וכן בשו"ת המבי"ט ח"ב סימן קע"צ) דבזמה"ז ב"ד בב"ד דייקינן והכי הכא היה על ב"ד שבזמנו ובכ"ז כתב דב"ד בב"ב ל"ד...", ויישב סתירה זו בזה"ל, "אך הנראה לע"ד ברור בכוונת הרב ז"ל הוא דאה"נ דעודינו הוא מחזיק בשיטתו דבזה"ז ב"ב בב"ד, ברם בהך תשובה לא
-4-
הוצרך הרב לטעם זה אלא אפי' אמרינן דב"ד בתר ב"ד ל"ד יש להשיב על פסק דינם והוא בזה דאמרינן ב"ד בב"ד ל"ד היינו בפסקו ב"ד הראשון, שלא נתגלה לב"ד הב' גופא דעובדא היכי הוי ויש לחוש שמא לא דקדקו בגוף המעשה כראוי אז ... אבל כל שנתגלה לבי"ד הב' ונתברר לו גוף הדבר היכי הוה בברור גמור עכ"ז מצינו במה שפסקו ב"ד הרא' באותו המעשה הוא שלא כדין. אך כשראינו ונתברר לב"ד הב' בגוף הדבר בדקדוק וראו שפסה"ד של ב"ד הא' היה לפי הדין וההלכה ומצינו שלפי הדין אינו כן אז יש כח להשיב על אותו מעשה ב"ד וב"ד בב"ד דייקי ואפי' לכתחילה זהו הנלע"ד ברור ופשוט מדברי הרדב"ז בתשובה הלזו". ע"פ דברים אלו נראה ברור דלכל השיטות גם לאותם שנתקבלו להלכה שאינם מקבלות את דברי הרדב"ז בשו"ת אבקת רוכל, שבזמנינו אמרינן בי"ד בתי בי"ד דייקי, הלוא הם הב"י שכתב שם בהגהה לדברי הרדב"ז הנ"ל וז"ל "אמר יוסף קארו דלא דיק, דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא וזה פשוט" ... הב"י קבע בדברי הרשב"א (שממנו דייק הרדב"ז) שאמר דבריו כלפי הדיינין שאינם בקיעין רק באותו הדין המסוים וכן נראה ברור מלשון הרשב"א שכתב דאנן סהדי דרוב הדיינים ... אינן בקיאין בכך, כלומר הב"י פסק שבאותו דין שיש ידיעה ברורה שאין הדיינים בקיאים אמרינן שבי"ד בתי בי"ד דייקי אבל מזה אין לעשות הכללה ולערער את חזקת הדיינים כלפי כלל ההלכות והדינים שהם פוסקים על פיהם. ונשאר הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי וכן פסק הרא"ש בתשובתו בספר חזה התנופה שבסוף ספר חיים שאל סי' מ' (הובא בב"י חו"מ סי' י"ב מחודש אות ז'. ובדרכי משה שם ס' כ' ובסמ"ע סי' י"ט ס"ק ב'.
בשו"ת מהר"י בן לב סי' ק"ו (שאלה ק"ז) כתב ג"כ דאפילו בזמן הזה לא אמרינן דבכל מילי חיישינן לבית דין טועין, הביא דבריו הש"ך בחו"מ סי' ל"ט ס"ק לו ומסקנתו ג"כ "קיי"ל דלבית דין טועין לא חיישינן והכי אמרינן סי' מ"ו סעיף ט' (כ"ט) ובריש סימן ר"נה ע"ש" וכן פסק האורים ותומים סי' י"ט באורים ס"ק ג' כהש"ך הנ"ל ולא הרדב"ז הנ"ל דבי"ד בתר בי"ד דייקי וחיישינן לבי"ד טועין.