השפעת הפחתה בהכנסה על תשלומים עתיים במסגרת הסכם גירושין

השופט שאול שוחט:

1. בהסכם הגירושין שנחתם בין המערער והמשיבה (להלן: "ההסכם"; "הצדדים"), ביום 9.3.20.10, יוחד פרק ו' להסדרי הממון ביניהם. בסעיף 7 לפרק זה, תחת הכותרת "תשלומים עתיים לאישה" הוסכם, כי המשיבה תקבל תשלומים עתיים, בסכום בסיס של 10,000 ₪ לחודש, משך 14 שנה. כן הוסכם, כי סכום הבסיס עשוי להשתנות, כלפי מעלה או כלפי מטה, בהתאם לגובה הכנסתו החודשית נטו של המערער ואף נקבעו מדרגות שונות, כשהמדרגה התחתונה הייתה הכנסה הפחותה מ-25,000 ₪ נטו. במקרה זה לא ישלם המערער למשיבה כל תשלום שהוא, אף לא את גובה סכום הבסיס. בס"ק יג' הצהירו ואישרו הצדדים, כי "התשלומים העתיים חושבו והוסכמו, תוך שקלול הסדרי הממון שביניהם; לרבות טענותיה של האישה בעניין פערי ההשתכרות בין הבעל לבינה, 'נכסי קריירה', 'מוניטין אישיים ועסקיים', 'הון אנושי' ועוד; וכן, תוך התחשבות בזכאותה של האישה למזונות, לולא היו מתגרשים זה מזה...". עוד נקבע בס"ק יד', כי "התשלומים העתיים לא יושפעו משינוי שיחול, וככל שיחול, במעמדו האישי של מי מהצדדים לרבות: גירושיהם זה מזה ו/או נישואי מי מהם לאחר ו/או מתשלומי קצבאות של המוסד לביטוח לאומי ו/או מעבודה של האישה מחוץ למשק ביתה". בס"ק ט"ז הוסכם, כי דינם של התשלומים העתיים – כדין חוב למזונות, לצורך גבייתם בהליכי הוצאה לפועל.

2. בחודש מאי 2011, כשנה וחודשיים בלבד לאחר אישור ההסכם על ידי בית המשפט, הודיע המערער למשיבה כי החליט לפרוש ביוזמתו משותפותו במשרד עורכי הדין בו עבד ותחת זאת לשמש כדירקטוריון בחברה השייכת לאחד הבנקים הגדולים במדינה בשכר של 25,000 ₪ ברוטו לחודש. לפיכך, כך הודיע, היות שהכנסתו פחותה מ-25,000 ₪ נטו לחודש לא יעביר לה מכאן ולהבא, תשלום עתי כלשהו.

3. א. המשיבה, שלא רוותה נחת מהודעתו זו של המערער, הגישה לבית משפט קמא תביעה בה ביקשה לחייב אותו להמשיך ולשלם לה את סכום הבסיס לתקופה הקבועה בהסכם ולחלופין לחייבו לפצותה בסכום האמור לתקופה זו, תוך שהיא עותרת למתן חשבונות ולמינוי מומחה לבדוק ולשום את כל זכויותיו של המערער, לרבות בשותפות עורכי הדין בה עבד.

ב. בתביעתה הפנתה המשיבה להתחייבותו הברורה של המערער להעביר לה את הסכום החודשי הקבוע שעליו הוסכם כנגד הזכויות המגיעות לה ופערי ההשתכרות ביניהם, התחייבות אותה חייב הוא למלא בתום לב. בחירתו החד צדדית לעזוב את השותפות במשרד עורכי הדין בה עבד ולעבור לעבוד במשרה חלקית, במדרגת השכר הנמוכה על פי ההסכם, נגועה בחוסר תום לב. לדבריה, לו ידעה כי כך ינהג המערער לא הייתה מסכימה לחתום על ההסכם, בפרט שתקופת התשלום נקבעה לתאריך המקביל לסיום התחייבותה לשאת לבדה בהחזרי המשכנתא החודשיים בגין דירת המגורים המשמשת אותה ואת הילדים המשותפים.

ג. המערער, מנגד, טען כי עבודתו הייתה כרוכה בלחצים אדירים שגרמו לו לקשיים נפשיים וכי המשיבה הייתה מודעת לכך. לדבריו, האפשרות שיפרוש מהשותפות או שישנה מקצוע עלתה במהלך המשא ומתן שקדם להסכם וזו הסיבה לקביעתו של אותו מדרג הכנסה, עד לאפשרות של תשלום עתי השווה לאפס.

1. א. בפסק דינו בחן בית משפט קמא את כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים, ובבחינת למעלה מן הדרוש גם את התכלית האובייקטיבית של ההסכם.

ב. במישור הסובייקטיבי קבע בית משפט קמא, על בסיס חומר הראיות שנפרש לפניו, את הקביעות הבאות:

**           התשלום העתי למשיבה הינו כנגד הסכומים המגיעים לה עבור הרכוש המשותף                שנצבר במהלך נשואיהם, כולל ההון האנושי ופערי ההשתכרות (ס' 6.1.10 ו -        7.10 לפסק הדין).

**         במועד חתימת ההסכם שני הצדדים לא העלו בדעתם אפשרות שהמערער יפרוש      מרצונו מהשותפות בה עבד (ס' 6.1.10 לפסק הדין).

**         המדרגות התחתונות, שנקבעו במדרג השתכרותו של המערער, נקבעו "רק למקרה   של משבר בענף או כוח עליון אחר אך לא למקרה בו יבחר הנתבע לעזוב מרצונו             את השותפות בה עבד" (סעיף 6.1.10 לפסק הדין).