השפעה בלתי הוגנת על קשישה בסמוך למועד חתימתה על הסכם מתנה

א.      ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ט' סיון) מיום 11.10.2004 בתמ"ש 34340/01, אשר קבע כי העברת הזכויות ללא תמורה שבוצעה בין המשיבה למערער, בטלה. כן חייב בית משפט קמא את המערער בהוצאות ההליך בפניו ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.

ב.     עיקרי העובדות הרלוונטיות לענייננו, הן כדלהלן:

המערער הוא בנה של המשיבה.

המשיבה ילידת 1904 עלתה לארץ מ... והיא אלמנה ולה שמונה ילדים.

המשיבה מתקיימת מקצבת זקנה, עבדה במהלך שנותיה כעוזרת משק בית.

ביום 14.12.1993 חתמה המשיבה על הסכם מתנה לפיו העבירה ללא תמורה למערער את כל זכויותיה בבית שב... (להלן: " הבית").

ביום 14.12.1993 הוכן, בנוסף, יפוי כח בלתי חוזר לעוה"ד רפפורט וגולדמן, אשר ייפה את כוחם לרשום הבית על שם המערער. יפוי הכח נחתם על ידי המערער, אך לא נחתם על ידי המשיבה.

ביום 22.3.1994 חתמה המשיבה על תצהיר ויתור, לפיו ויתרה המשיבה על חלקה בעזבון בעלה המנוח מ' ז' ז"ל.

ההעברה ללא תמורה הושלמה בחודש נובמבר 1994, בהעברת הזכויות במינהל מקרקעי ישראל, בחברה המשכנת ובדיווח על העסקה לרשויות מס שבח.

במהלך שנת 1997 עברה המשיבה להתגורר בדירת ביתה ב...

בשנת 1997 הגישה המשיבה תביעה בתמ"ש 54640/97, בה עתרה כי בית המשפט יצהיר על בטלות הסכם המתנה.

ביום 19.2.1998 , לבקשת המשיבה, נמחקה התובענה בתמ"ש 54640/97.

ביום 24.7.2001, ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה, בהסתמך, בין היתר, על תצהיר הויתור, שנחתם על ידי המשיבה, צו ירושה לענין עזבונו של המנוח מ' ז' ז"ל.

ביום 23.4.2001 הוגשה, בשנית, תביעה זהה למתן סעד הצהרתי, בו התבקש בית המשפט קמא להצהיר על בטלות הסכם המתנה, בתמ"ש 34340/01 הנ"ל.

בקשה למחיקת התובענה שהוגשה, בשלב מאוחר יותר, על ידי המשיבה, נדחתה על ידי בית המשפט קמא, בהחלטה מנומקת מיום 9.4.03.

לאחר דחיית הבקשה למחיקת התובענה, דן בית המשפט קמא, בתביעת המשיבה למתן פסק דין הצהרתי,  לביטול העברת הזכויות למערער, קיבל את תביעת המשיבה וביטל את העברת הזכויות כאמור.

בית משפט קמא התרשם מתסקיר שירותי הרווחה מיום 10.3.2002 ומעדותה של המשיבה בפניו, כי חרף גילה המופלג (המשיבה היתה כבת 100 במועד הדיון בבית המשפט קמא) המשיבה צלולה ומתמצאת במקום ובזמן, וזיכרונה תקין הן לטווח הקצר והן לטווח הרחוק.

בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה, לפיה הוטעתה לחשוב כי ההעברה בוצעה לטובתה של המשיבה. בית המשפט קיבל את הטענה, לפיה, לא הבינה המשיבה את משמעות חתימתה על הסכם המתנה ועל יפוי הכח להעברת הזכויות, כמו גם על תצהיר ההסתלקות מחלקה בעזבון. המשיבה לא הבינה כי, למעשה, בכריתת הסכם המתנה יש משום הקניית הזכויות הבלעדיות ברכושה שלה,  למערער.

בית המשפט קמא קבע כי בעניינו יש להחיל את הכלל לפיו במקרה של יחסי אמון ותלות מיוחדים, על המערער להוכיח את העדרה של השפעה בלתי הוגנת בהסכם המתנה, המנשל את יתר אחיו מחלקם בבית. לפיכך, ובהעדר ראיות לסתור, קבע בית משפט קמא, כי המערער ניצל את תלותה של המשיבה בו, כמו גם את העובדה שהמשיבה לא הבינה את משמעותו החוקית של הסכם המתנה, ומשכך, הורה בית משפט קמא על בטלותו של הסכם המתנה.

ג.       טענות הצדדים

טוען המערער כי המתנה הושלמה זה מכבר, במועד חתימתה של המשיבה על הסכם המתנה, ובוודאי לאחר שהמתנה נרשמה ברישומי מינהל מקרקעי ישראל ובחברה המשכנת. לפיכך, טוען המערער טעה בית משפט קמא, כאשר הורה על ביטולה, בדיעבד, של מתנה שהושלמה בהעברתה לידי המערער, כאשר המערער שינה את מצבו לרעה על  יסוד הסכם המתנה.