השלמת חוות דעת מומחה לצורך החלטה בדבר זכאות תלויים לגמלה עקב התאבדות בן משפחה

השופט שמואל צור

1.         אדם שולח יד בנפשו. בני משפחתו התלויים בו מגישים תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לתשלום גמלת תלויים לפי סימן ח' לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן - החוק). לטענתם, התאבדות בן משפחתם נבעה מפגיעה בעבודה ולכן קמה להם זכאות לקצבה או למענק לפי סעיף 131 לחוק.

            השאלה העומדת לדיון היא האם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין ההתאבדות ואם כן - ובהנחה שקיימים גורמים נוספים שתרמו     להתאבדות - מהו משקל הפגיעה המספיק לשם יצירת אותו קשר.

הרקע העובדתי

2.         המנוח היה טכנאי חקלאי. ביום 1.9.1963 עבד המנוח כטרקטוריסט, והטרקטור התהפך (להלן - התאונה הראשונה). תאונה זו גרמה לקטיעת רגלו השמאלית של המנוח ולהתרסקות קרסול רגל ימין. התאונה הראשונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבעה למנוח נכות לצמיתות בשיעור של 72%.

3.         בעקבות התאונה הראשונה עבר המנוח הסבה מקצועית והחל משנת 1974 הועסק ברפא"ל.

4.         ביום 10.1.1991 נפגע המנוח בתאונת דרכים (להלן - התאונה השניה). בתאונה זו נפגע המנוח בחלק העליון של אותה רגל שנכרתה בתאונה הראשונה והפרוטזה שהיתה לו נהרסה. תאונה זו לא הוכרה כתאונת עבודה.

5.         בעקבות התאונה השניה יצא המנוח ממעגל העבודה. הוא ביקש לצאת לפנסיה מוקדמת ובחודש אפריל 1992 התפטר מעבודתו ברפא"ל. ביום 14.11.92 שלח המנוח יד בנפשו.

ההליכים

6.         ביום 20.11.94 הגישה המערערת - היא אלמנת המנוח - תביעה למוסד לתשלום גמלת תלויים. לטענתה, פטירת המנוח הינה תולדה של התאונה הראשונה שהוכרה כתאונת עבודה. תביעה זו נדחתה בהחלטת המוסד מיום 17.1.96. בהחלטת המוסד נקבע, בין היתר, כי לא הוכח שארעה למנוח תאונה תוך כדי ועקב העבודה וכי לא הוכח קשר סיבתי בין פטירתו לבין התאונה הראשונה.

7.         ביום 1.7.96 הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי בחיפה (תיק בל     נו/726-0). בתביעה זו נטען כי התאבדות המנוח קשורה קשר סיבתי - משפטי ורפואי - ישיר לתאונה הראשונה. לטענתה, די בקשר עקיף כלשהו בין תאונת העבודה לבין ההתאבדות כדי ליצור את הזכאות לגמלת תלויים לפי החוק.

8.         בית הדין האזורי (השופט דורון מייבלום ז"ל) קיבל את תביעת המערערת וקבע כי התאונה הראשונה היתה גורם משמעותי שהביא להתאבדות המנוח. בית הדין הסתמך בין היתר, על עדות המערערת ועל חוות דעת של מומחים רפואיים שהגישו הצדדים.

9.         על פסק הדין של בית הדין האזורי הגיש המוסד ערעור לבית הדין הארצי (עב"ל 427/97). בית הדין הארצי (הנשיא סטיב אדלר, סגן הנשיא יצחק אליאסוף והשופט יגאל פליטמן ונציגי הציבור מר פרנקל ומר דודאי; לא פורסם) קיבל את ערעור המוסד והחזיר את הדיון לבית הדין האזורי לשם מינוי מומחה רפואי לבדיקת הקשר הסיבתי הרפואי בין התאבדות המנוח לבין התאונה הראשונה (פסק הדין מיום 25.7.99).

10.       בית הדין האזורי מינה את פרופ' ש. וולנשטיין כמומחה רפואי. פרופ' וולנשטיין קבע בחוות דעתו מיום 30.7.00 כי למנוח היתה נכות בסיסית של 30% בשל מצב דכאוני סמוי עוד קודם לתאונה הראשונה. עוד קבע המומחה כי התאונה הראשונה גרמה להגברת המצב הדכאוני ב-30% והתאונה השניה תרמה למצב זה 40% נוספים. לדעת המומחה, הנכות הנפשית של המנוח ערב התאבדותו היתה 70% מכלל האלמנטים שהביאו להתאבדות.

11.       המערערת ביקשה למנות מומחה רפואי במקום פרופ' וולנשטיין ובקשתה נדחתה. המערערת ערערה לבית הדין הארצי (עב"ל 1025/01) ונפסק שיש למנוח מומחה נוסף. לאור זאת מינה בית הדין האזורי את ד"ר שמואל מייזל כמומחה נוסף.

12.       ד"ר שמואל מייזל קבע בחוות דעתו מיום 7.3.02 כי המנוח סבל ממחלת דכאון וכי לתאונה הראשונה היתה השפעה על התאבדות המנוח בשיעור של 10% מכלל הגורמים שהביאו להתאבדות.

13.       בית הדין האזורי (השופט רם כהן ונציגי ציבור מר בריל ומר מרקוביץ; תיק בל 726/96) דחה את תביעת המערערת על יסוד חוות דעתו של ד"ר מייזל (פסק דין מיום 13.7.03).

14.       על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי במסגרתו הסכימו הצדדים להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת למנות מומחה רפואי אחר.             על יסוד הסכמה זו מונה ד"ר פרל כמומחה רפואי והוא קבע כי השפעת התאונה הראשונה על התאבדות המנוח היתה פחותה בהרבה ממחלתו הבסיסית (חוות דעת מיום 1.3.05). לדעתו, לתאונה הראשונה היתה תרומה של 10% על התאבדות המנוח.