בפניי בקשה מטעם החייבת להורות לזוכות להשיב לחייבת סך של 233,071.35 ש"ח (משוערך לתאריך 17.11.10) אותו שילמה ביתר החייבת לזוכות.
בהחלטה זו עומדת לדיון והכרעה שאלה משפטית מיוחדת: האם סמכותו של רשם ההוצל"פ עפ"י סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, שעניינו בהשבת סכומים שנגבו בייתר, משתרעת גם על גביה בייתר שנעשתה בפועל מחוץ לתיק ההוצל"פ ועוד בטרם מועד פתיחת תיק ההוצל"פ ובנסיבות בהן לא יכולה להיות מחלוקת על עצם גביית היתר ועל סכומה ומועדה.
עובדות והליכים רלוונטיים:
בהחלטתי מיום 24.9.10 ובהחלטת המשך משלימה מיום 9.12.10 קיבלתי את בקשת החייבת בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ (להלן - "
ההחלטה בפרעתי"). בהחלטה בפרעתי קבעתי, כי יש בסכומים (הבלתי שנויים במחלוקת) אותם שילמה בפועל החייבת לזוכות כדי פירעון מלא של החוב הפסוק. במסגרת ההכרעה בטענת הפרעתי התברר, כי לא רק שהחייבת סילקה את מלוא חובה לזוכות, אלא שהחייבת שילמה, למעשה, סכום כסף ביתר בגין החוב הפסוק, ואותו סכום נקבע ע"י מומחה נייטרלי כ- 233,071.35 ש"ח משוערך ליום 17.11.10 (להלן - "
הסכום העודף"). יצוין ויודגש, כי הסכומים אותם שילמה החייבת כאמור, שולמו עוד בטרם פתיחת תיק הוצל"פ זה. כדי לסבר את האוזן יוסבר בפשטות, כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים, שהולידה את הפער הגדול בעמדות הצדדים בשאלת הפירעון, היתה בשאלה האם החוב הפסוק הרלוונטי כלל או לא כלל גם ריבית פיגורים. הכרעתי בהחלטה בפרעתי היתה שהחוב הפסוק לא כלל גם ריבית פיגורים.
בעקבות ההחלטה בפרעתי ומשנקבע בה, כממצא, שהחייבת שילמה בייתר לזוכות את הסכום העודף, ביקשה החייבת מרשם ההוצל"פ להורות לזוכות להשיב לחייבת את הסכום העודף.
הצדדים הגישו כתבי טענות בעניין, והתייחסו בהם גם לנושא סמכות רשם ההוצל"פ להכריע בדברים, נושא אותו עוררתי בהחלטה הפרעתי תוך הפניית הצדדים להחלטת ביהמ"ש העליון ב-רע"א 6658/00
אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה (4) 66 (6.5.01). מטבע הדברים, החייבת סבורה שסמכותו של רשם ההוצל"פ עפ"י סעיף 20 לחוק ההוצל"פ להשיב סכום שנגבה בייתר חל גם על המקרה שלנו ועל הסכום העודף, ואילו הזוכות סבורות שרשם ההוצל"פ לא מוסמך להורות להן להשיב לחייבת את הסכום העודף.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי במסמכי ובטענות הצדדים וכן קראתי בעיון את כל האסמכתות המשפטיות אליהן היפנו הצדדים, מצאתי לקבל את עמדת החייבת. אנמק.
סעיף 20 (א) לחוק ההוצל"פ, שכותרת השוליים שלו היא "גביית יתר", קובע כך:
20. (א) כל סכום שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק ישולם לחייב, ואם נמסר לזוכה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לצוות על החזרתו; הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה.
(ב) שולם סכום כסף בטעות, תוך כדי הליכי הוצאה לפועל, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשת צד מעונין, לתת כל צו לתיקון הטעות; צו כאמור ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין.
שאלת פרשנותו של סעיף 20 נדונה ב- רע"א 6658/00
אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה (4) 66 (6.5.01) (להלן - "
עניין אבו רוקן"). בעניין אבו רוקן נשאלה השאלה, האם יש לפרש את סמכותו של רשם ההוצל"פ לפי סעיף 20 לחוק כמשתרעת גם על סכומי כסף ששולמו מחוץ לתיק ההוצל"פ. בית המשפט העליון נמנע מהכרעה מחייבת בשאלה זו, והשתית את הכרעתו באותו מקרה על נושא אחר של התיישנות (נפסק בעניין אבו רוקן שתביעה בעילת השבה עפ"י סעיף 20 לחוק מתיישנת כעבור 7 שנים מיום היווצרות העילה, ולכן תביעת ההשבה שנדונה בעניין אבו רוקן התיישנה ודינה דחיה). בית המשפט הביע אמנם דעתו כי, לכאורה ובהיקש מההלכה שנקבעה בדעת רוב ב-ע"א 4199/97
אוריאלי נ' סמואל, פ"ד נג (2) 206 (10.3.99) (להלן - "
עניין אוריאלי"), סמכותו של רשם ההוצל"פ לפי סעיף 20 לחוק ההוצל"פ "אינה מתפרסת גם על פני סכומים ששולמו מחוץ להליך ההוצאה לפועל", אך ביהמ"ש מצא לציין ולומר גם זאת: "עם זאת, מאחר שבקשת החייב בענייננו ממילא התיישנה, אין צורך שנכריע בסוגיה זו באורח פסקני, ואין הכרח בבחינת השלכתה הישירה של פרשת אוריאלי (עניין אוריאלי - א.כ.) על ענייננו, והדבר ימתין לעת מצוא.". הנה כי כן, בעניין אבו רוקן לא נקבעה הלכה בשאלה הפרשנית שמעסיקה אותנו - השאלה אם סמכות ההשבה לפי סעיף 20 לחוק משתרעת גם על סכומים ששולמו מחוץ לתיק ההוצל"פ.
למיטב ידיעתי, והצדדים בפניי לא טענו אחרת, לא קיימת פסיקה רלוונטית נוספת של בית המשפט העליון.
החייבת הפנתה בדבריה לפס"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי ושלדברי ב"כ החייבת הוא "מתאים במדוייק לענייננו" - בר"ע (מחוזי ת"א) 2244/01
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' רובינשטיין (לא פורסם, 1.9.02) (להלן - "
עניין רובינשטיין"). ביהמ"ש בעניין רובינשטיין קובע, תוך איבחון עניין אבו רוקן ועניין אוריאלי, כי לרשם ההוצל"פ יש סמכות להורות לזוכה להשיב לחייב כספים ששולמו ביתר מחוץ ללשכת ההוצל"פ. נקבע בעניין רובינשטיין, כי יש לאבחן את הפסיקות הנ"ל של ביהמ"ש העליון, מאחר שהרציונאל של צמצום והגבלת סמכותו של רשם ההוצל"פ רק להשבת סכומי כסף שנגבו בתיק ההוצל"פ (ולא מחוץ לתיק ההוצל"פ) לא מתקיים בעניין רובינשטיין, שבו הסכומים העודפים ששולמו מחוץ לתיק ההוצל"פ היו ידועים ולא שנויים במחלוקת ולכן לא נוצר לגביהם כל סכסוך שמצריך הכרעה שיפוטית. הזוכות בתגובתן לבקשה שבנדון לא התייחסו לעניין רובינשטיין.
סבורני כי, אכן, יש למצוא בעניין רובינשטיין תימוכין לעמדת החייבת. ההכרעה הפרשנית בעניין אוריאלי, שביהמ"ש בעניין אבו רוקן אומר שיש להתחשב בה גם בפרשנות סעיף 20 לחוק, מקורה בהשקפתו של בית המשפט העליון, לפיה סמכותו של רשם ההוצל"פ להכריע בסכסוכים צריכה להיות מוגבלת למקורות הסמכה מפורשים, כאשר סעיף 18 לחוק ההוצל"פ לא מהווה מקור הסמכה מפורש כזה. אולם במקרה שלנו, בדומה למקרה שנדון בעניין רובינשטיין, לא מתעורר כל צורך בהכרעה שיפוטית בסכסוך לשם השבת הסכום העודף. לא קיים כל סכסוך, שכן, כאמור לעיל, במסגרת ההחלטה בפרעתי (ובהליך הפרעתי רשם ההוצל"פ מפעיל סמכות שיפוטית של הכרעה בסכסוך) הוכרע כבר כל הדרוש לעניין ההשבה לפי סעיף 20 לחוק, וקיים היום כבר בנמצא נתון כספי סופי ובלתי שנוי במחלוקת בצורת הסכום העודף אותו על הזוכות להשיב לחייבת. למעשה, כל הדרוש לצורך השבת הסכום העודף כבר הוכרע בהכרעה מחייבת במסגרת החלטת הפרעתי. לכן, לטעמי, משלא מתקיים הרציונאל שבגינו פורשה בצמצום סמכות רשם ההוצל"פ לפי סעיף 18 לחוק, אין לפרש בצמצום את סעיף 20 לחוק, ויש לקבוע כי רשם ההוצל"פ כן מוסמך להורות על השבת הסכום העודף בנסיבות המקרה שלנו.
אני, כמובן, ער לכך כי הזוכות סבורות שטעיתי בקביעותיי בהחלטה בפרעתי וכי, לכן, הגישו הזוכות ערעור על ההחלטה בפרעתי (הערעור מתנהל וטרם הוכרע ב-עש"א 21476-12-10 (שלום ת"א)). אך מעובדות אלו לא נובע שעל רשם ההוצל"פ להכריע בסכסוך ולהפעיל סמכות שיפוטית גם לצורך שאלת השבת הסכום העודף. כאמור, כל התשתית הדרושה לצורך הכרעה בשאלת השבת הסכום העודף כבר נקבעה (במסגרת ההחלטה בפרעתי), קביעה שמחייבת את הזוכות (בכפוף לתוצאות הערעור הנ"ל), ולכן איני רואה כל הצדקה עניינית להימנע מלהורות לזוכות להשיב לחייבת את הסכום העודף ולאלץ את החייבת להגיש תובענה לבית משפט, על כל המשתמע מכך.
לסיכום:
בקשת החייבת מתקבלת.