החלטה
בפני בקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 ( להלן: "החוק").
התובע, יליד 1965, נפגע בתאונת דרכים ביום 27.6.08. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"). התובע נבדק על ידי ועדה רפואית של המוסד וביום 22.6.10 הועמדה נכותו הרפואית הצמיתה בגין התאונה על 10% בגין פגיעה בגידי כתף שמאל בהתאם לסעיף 42 (ג)I לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").
הנתבעת עותרת כעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את הנכות שנקבעה לתובע על ידי המוסד. הנתבעת טוענת כי המוסד לא היה ער לעברו הרפואי של התובע בכתף וכי התובע לא גילה ואף הסתיר מהמוסד את העובדה כי סבל מבעיות בכתף עוד קודם לתאונה. הנתבעת טוענת כי אם היה המוסד מודע לעברו הרפואי של התובע הייתה הועדה הרפואית מחליטה לא לקבוע לתובע נכות כלשהי בעקבות התאונה נשוא התובענה. הנתבעת טוענת כי בהתאם מתיקיו הרפואיים של התובע עולה כי "המשיב סובל מכאבי גב וכתף משך שנים רבות והיה מעורב בתאונות רבות. קיים תיעוד אודות תלונות חוזרות לאורך השנים וכן בעקבות תאונות נוספות שעבר קודם לתאונה נשוא התביעה".
התובע בתגובתו מתנגד לבקשה. בתגובתו ציין כי הנתבעת מעלה טענות בעלמא ללא כל תימוכין במציאות. התובע טוען כי מעיון בדוחות הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי עולה כי בפני הועדה עמד כל התיעוד הרפואי הרלוונטי, לרבות תיעוד שהוזמן על ידה וביוזמתה מקופת החולים. התיעוד שצורף על ידי הנתבעת אין בו די כדי להתיר הבאת ראיות לסתור.
דין הבקשה להידחות, ראוי היה שלא הייתה מוגשת כלל ומשהוגשה, ראוי היה כי תימשך לאור הנאמר במהלך הדיון מיום 4.5.11.
ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בעניין מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי היא ברורה:
"יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, בודאי היו מביאות לתוצאה שונה...מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים ועד כמה אין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת... פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד".
ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה (4), 77. ראה עוד בר"ע 634/85 עודה נ' רותם , פ"ד לט(4) 505; רע"א 11325/05 מנורה נ' גולינבסקי (27.2.06); רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר, (19.9.06); א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי הדין וחישוב הפיצויים, 1999, עמ' 494 ואילך.
העיקרון לא להתיר הבאת ראיות לסתור אלא במקרים חריגים נובע לא רק מיעילות הדיון אלא גם מהשאיפה לאחידות ראייתית ועובדתית בין ההליך המתנהל במוסד לביטוח לאומי ובין זה המתנהל בבית המשפט.
עוד יש להזכיר כי בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט לא יתיר הבאת ראיות לסתור רק בגלל שדעתו של בית המשפט אינה נוחה מהנמקת הועדה, או כאשר נתקל בית משפט בהנמקות שאינן מפורטות דיין, או שמתעוררים ספקות באשר להחלטת הועדה: "אילו סברנו כי כל אימת שמידת ההנמקה של החלטת הועדה או שיקוליה אינם נקיים מספקות מהווה הדבר נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, היה זה תחילתו של תהליך שסיומו ריקון הסעיף מתוכנו" (בר"ע (ת"א) 1995/05 ראובן יהודה נ' הדר, (1.3.06).
אכן, אם משתכנע בית המשפט כי בפני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לא עמד חומר רפואי חשוב ורלוונטי בהתייחס למצבו הרפואי של התובע לפני התאונה וכי אם היה חומר זה מוצג לוועדה היה בכך באופן ודאי כדי להשפיע על החלטתה, יש בכך משום הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור. לא כך המצב בענייננו.
כל בקשתה של הנתבעת, אשר טוענת למצב רפואי קודם לגבי הכתף השמאלית של התובע, כאשר במסגרת טיעוניה ציינה כי מדובר בכאבים במשך "שנים רבות" וכי מדובר ב "תאונות רבות", וב "תלונות חוזרות ונשנות", מסתמכת על מסמך יחיד ובודד לגבי הכתף, מסמך מיום 13.2.05 מקופת החולים. במסמך זה נרשם כך: "לפני 3 ימים בעבודה החליק, נפל ונחבל בברך ובכתף שמאל, מאז כאבים וצליעה במקצת" בממצאים נרשם: "רגישות מקומית בלחיצה". לאחר תלונה זו לא נרשם כי המשך טיפול וגם לא תלונות נוספות. מעבר למסמך הבודד שצוין אין כל תיעוד רפואי עובר לתאונה המתייחס לכתפיו של התובע. בהחלטה מיום 15.2.11 התבקשה הנתבעת לציין אם קיימים מסמכים נוספים מתיק קופת החולים עליה נסמכת בקשתה, בהם מצוינות תלונות קודמות לגבי הכתף, מעבר למסמך הבודד מיום 13.2.05. בתגובתה להחלטה זו השיבה הנתבעת כי אין ברשותה מסמכים נוספים לגבי פגיעות נוספות בכתף שמאל עובר לתאונה מעבר למסמך היחיד שצויין. עם זאת, ציינה הנתבעת, גם בתאונה נשוא התובענה קיים רישום בודד לגבי פגיעה נטענת בכתף שמאל. הנתבעת ציינה כי לאחר הפגיעה הראשונית לא הייתה כל תלונה במשך תשעה חודשים וגם הפגיעה שנמצאה הייתה פגיעה דו צדדית, מה שמוכיח שהדבר קשור לשינויים ניוונים בהתאם לגילו של התובע ולא לפגיעה כתוצאה מטראומה כלשהי. הנתבעת מציינת כי "מניסיונו בחקירות מומחים בתחום הספציפי...הרי שפגיעה שגורמת לקרע בגיד, מחויבת בתלונה משמעותית מיד לאחר התאונה ולא תתכן תלונה רק לאחר פרק זמן כה ארוך של תשעה חודשים". הנתבעת מציינת כי מעיון בפרוטוקול הועדה הרפואית של המוסד עולה כי גם לוועדה היה ספק בעניין ולמרות זאת קבעה לתובע נכות.
מעיון במסמכים הרלוונטיים עולים הנתונים הבאים. בפרוטוקול הועדה הרפואית של המוסד מיום 13.12.09, בנוכחות התובע, נרשם כי הועדה עיינה בתעודת חדר המיון מיום 29.6.08 ובצילום כתף שמאל מתאריך 20.5.09 וכי לצורך סיכום הדיון יש להציג לוועדה בדיקת אולטרא סאונד לשתי הכתפיים; תיק רפואי כללי ואורטופדי מקופת החולים וצילומי רנטגן מיום הפגיעה. הועדה ציינה כי "התיק יסוכם כתיק מורכב עקב הצורך לקבוע קשר סיבתי בין תלונותיו על הכתף לתאונה הנדונה". דיון נוסף של הועדה הרפואית התקיים ביום 2.3.10, ללא נוכחות התובע. ברישום המסמכים שעמדו בפני הועדה נרשם כי עמד בפניה כרטיסו הרפואי, בדיקות אולטרא סאונד כתפיים וצילומי רנטגן. בפרוטוקול הועדה נרשם כך: "הועדה עיינה בבדיקת אולטרסאונד לכתפיים מיום 11.1.10 שפורש כקרע חלקי ב SSP מימין לאורך 8.5 מ"מ וקרע ישן משמאל כמו כן הודגמו הסתיידויות גסות משמאל. הועדה עיינה בתיק רפואי מקופת החולים רישומים על פגיעה בכתף שמאל לאחר הפגיעה הנדונה...לגבי הכתף – הועדה מכירה בממצאים בבדיקת האולטרסאונד לגבי כתף שמאל כקשורים לפגיע הנדונה מחמת הספק וקובעת נכות בשיעור 10%". יצוין כי בשתי הועדות הרפואיות של המוסד השתתף מומחה רפואי בתחום האורטופדי.
ניתן לסכם ולומר, על בסיס המסמכים שהוצגו, כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי בפני הועדה הרפואית של המוסד לא עמד תיעוד רפואי רלוונטי, אשר אם היה עומד בפניה היו בודאי מסקנותיה משתנות. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע סבל מבעיות בכתפו השמאלית עובר לתאונה, בעיות אשר להן הועדה הרפואית לא הייתה מודעת וכי אם הייתה מודעת להן הייתה משנה את מסקנתה. הועדה הרפואית שקלה באופן יסודי את נושא הקשר הסיבתי בין התאונה ובין הממצאים בכתף שמאל, ציינה כי מדובר בתיק מורכב ולא קיבלה החלטתה כלאחר יד. להיפך. היא ביקשה, טרם קבלת מסקנותיה, את מלוא התיק הרפואי של התובע בקופת החולים, בדיקות אולטרא סאונד וצילומי רנטגן. תיקו הרפואי של התובע עמד בפניה, ויש להניח כי בתוכו גם המסמך משנת 2005 אליו מפנה הנתבעת, כמו גם כל ממצאי הדימות. היא הייתה ערה לכל ההיבטים הקשורים לקביעת הקשר הסיבתי והספקות שהתעוררו, ולמרות זאת החליטה בסופו של דבר לקבוע קשר סיבתי ונכות עקב התאונה. טענתה היחידה של הנתבעת, למעשה, היא כי הועדה הרפואית טעתה במסקנתה הרפואית וכי בהתאם לממצאים הרפואיים ולניסיונה של הנתבעת בתיקים אחרים היה עליה להגיע למסקנה אחרת בעניין הקשר הסיבתי בין הממצאים בכתף ובין התאונה, אלא, שכאמור, זוהי אינה טענה המבססת מתן היתר להביא ראיות לסתור. בית המשפט, כאמור, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת הועדה הרפואית, גם אם קיימים ספקות באשר להחלטת הועדה וגם אם מומחה רפואי אחר היה מגיע למסקנה אחרת מאשר סברה הועדה הרפואית, אין בכך כדי להכליל מקרה זה בגדר המקרים החריגים והמיוחדים, שנקבעו בהלכה הפסוקה, בהם תותר הבאת ראיות לסתור.
הבקשה נדחית. הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסכום כולל של 4000 ₪.
הצדדים יגישו תחשיבי נזק בהתאם לנכות שנקבעה לתובע על ידי המוסד, התובע בתוך 30 יום, הנתבעת 30 לאחר מכן.
ניתנה היום, ד' אייר תשע"א, 08 מאי 2011, בהעדר הצדדים.