הרשות לשמירה הטבע והגנים הלאומיים נ' מרעי ואח'

פסק דין

בפני תביעה למתן צו מניעה קבוע וצו עשה, במסגרתה התבקש בידי התובעת לאסור על הנתבעים או על מי מטעמם, או מי משולחיהם להמשיך ולבצע בתחום המקרקעין הידועים כגוש 19477 חלקה 52, פעולת בניה וכן כל פעולה האחרת הפוגעת או עלולה לפגוע בשמורת הטבע הר מירון, ובכלל זה חפירה, הכשרת שטח, פגיעה בתשתית הקרקע וכיו"ב, בהתאם לסעיף 30 לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח- 1988 (להלן: "חוק גנים ושמורות").

עוד התבקש להרוס את המבנה וכל מתקן שנבנה על ידי הנתבעים בתחום המקרקעין האמורים, לפנות את הקרקע מכל פסולת בניין או כל פסולת אחרת, להסיר כל מפגע שהוא ולהשיב את המצב במקרקעין לקדמותו, כפי שהיה קודם לחודש דצמבר 2010 או בסמוך לכך, זאת בדרך של ביצוע פעולות שיקום במקרקעין על פי הוראות התובעת ותחת פיקוחה.

לחלופין ככל שלא יפעלו הנתבעים כאמור לעיל, עתרה התובעת לאפשר לה לבצע את האמור בעצמה ולחייב את הנתבעים בכל ההוצאות שתשא התובעת בקשר לכך.

התובעת, רשות סטטוטורית המופקדת מכוח חוק הגנים על החזקתם וניהולם של שמורות הטבע והגנים הלאומיים וכן על הגנת ערכי הטבע בכל רחבי המדינה. המקרקעין נשוא התביעה מצויים בגוש 19477 חלקה 52, בנ.צ. 233799/768175 (להלן: "המקרקעין"), ומהווים חלק משמורת טבע הר מירון, אשר דבר הכרזתה פורסם בק"ת 1805. המקרקעין מצויים בלב שטח פתוח, המרוחק מאזור מגורים ורשומים ע"ש המנוח סעיד מרעי ז"ל ת.ז. 2091370. הנתבע 1 הנו בנו של המנוח ואחד מיורשיו. הנתבעת 2 הינה אשת הנתבע 1. כנגד הנתבע 3 ניתן ביום 29/12/11 פסק דין לפיו ניתן כנגדו צו מניעה קבוע ולפיכך עוסק פסק דין זה בנתבעים 1-2 בלבד.

התובעת טוענת כי הנתבעים מבצעים במקרקעין עבודות בניה לצורך הקמת בית מגורים, מבלי שקיבלו לכך היתר מהתובעת ומבלי שקיבלו היתר בניה עפ"י חוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965

לטענת התובעת המבנה נשוא כתב התביעה נבנה ללא היתר מהתובעת וללא היתר בניה כדין. לטענתה, הנתבעים אחראים יחדיו לבניית המבנה והוא נועד לשמש כבית מגורים עבור הנתבעים. התובעת טוענת כי מאחר והמקרקעין מצויים בלב שמורת טבע, חלות עליהם הוראות ס' 30 לחוק גנים ושמורות, הקובע בין היתר כי לא תעשה במקרקעין כל פעולה הטעונה היתר לפי חוק התכנון אלא על פי היתר שניתן ידי הרשות ואין בעובדה כי המקרקעין הם בבעלות פרטית בכדי לגרוע מהחובה לקבל היתר מהנתבעת עובר לביצוע הבניה. לטענתה, משהפרו הנתבעים חובה זו קמה לתובעת הסמכות לטפל בנושא, על מנת למנוע את המשך הפגיעה בשמורה. התובעת טוענת עוד, כי הנתבעים היו מודעים, עובר לתחילת הבניה כי המקרקעין האמורים ממוקמים בשטח השמורה והקמת המבנה מהווה פגיעה בשמורת הטבע בהתאם להגדרתה בסעיף 30 (ד) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה תשנ"ח 1998 (חוק הגנים והשמורות). לטענתה, המקרקעין נשוא כתב התביעה אינם נכללים בתוכנית המתאר הקיימת או המוצעת של כפר חורפיש. התובעת דוחה את טענת הנתבעים בדבר אכיפה בררנית המתבטאת באי נקיטת הליכים, כנגד מבנים נוספים הקיימים באזור ומדגישה כי מדיניות התובעת כיום היא לפתוח בהליכים אזרחיים במקביל להליכים פליליים כאשר מדובר בבניה המתבצעת בשמורת הטבע. התובעת אף טוענת באשר להליכים דומים שננקטו בגין עבירות דומות. לטענת התובעת, סעיף 57(א) לחוק הגנים והשמורות קובע בצידה של העבירה האמורה עונש העומד על שלוש שנות מאסר ולפיכך היא בבחינת הפרת חובה חקוקה בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח- 1968. התובעת טוענת כי בנסיבות בהן קיימת חשיבות רבה להריסת המבנה מהר ככל האפשר לאור הפגיעה בשמורת טבע, יש מקום לנקיטה בהליך אזרחי במקביל להליכים הפליליים הננקטים ואין הליך אחד שולל את משנהו. לטענתה, יש חשיבות רבה ליתן צו הריסה מוקדם ככל האפשר וזאת על מנת שניתן יהיה לשקם את השטח ולהשיבו לייעודו המקורי. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים עשו ככל שביכולתם בכדי לקבוע עובדות בשטח והפרו ברגל גסה את הצווים המנהליים והצו השיפוטי שהוצאו נגדם. לטענתה גם לאחר שהוצא צו המניעה הזמני על ידי מותב זה, לא עצרו הנתבעים את עבודות בניה אלא האיצו אותה והוסיפו למבנה קומה שלמה. לטענת התובעת, מאז התגלו עבודות הבניה בשמורה, היא לא שקטה על השמרים ופעלה ללא לאות על מנת להפסיקן. לטענתה היא נתקלה בקושי באיתור האנשים שאחראים לביצוע הבניה ולאחר פעולות חקירה מאומצות אותרו הנתבעים כאחראים לביצוע העבודות. התובעת טוענת כי בבד בבד עם תביעת הסעד האזרחי בפני בית משפט זה, היא עומדת בקשר עם המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה לצורך קידום ההליכים הפליליים בעניין הבניה הבלתי חוקית המתבצעת במקום וכך ביום 22.3.11, פנתה התובעת לממונה על הפיקוח במחוז צפון של משרד הפנים, וביקשה ממנו לפעול לצו הריסה מנהלי אלא שפנייתה נדחתה בידי משטרת ישראל. לטענתה, העבודות גורמות לנזק חמור ובלתי הפיך לשמורה. ערוצו של נחל כזיב, העובר מדרום לכפר חורפיש מהווה חלק חשוב משמורת הטבע הר מירון בגלל תפקידו כמסדרון אקולוגי, שהוא המסדרון החשוב ביותר בצפון הארץ. מסדרון זה מקשר בין הגליל המערבי לבין פסגות המירון ומשם לנחלים דישון ועמוד שבגלילי המזרחי. על מנת להבטיח את תפקודו המלא של המסדרון האקולוגי יש לשמר את ערוץ הנחל עם "כתפיים" ברוחב ראוי. לטענת התובעת, הבניה המבוצעת על ידי הנתבעים פוגעת ברוחבו של מסדרון זה. כמו כן הפיתוח, התאורה, רעש והחיות הנלוות לאדם, פוגעת ביעילותם של המקרקעין, הן כשטח שמורה והן כמסדרון אקולוגי. לעניין זה צרפה התובעת חוות דעת של אקולוגית מרחב גליל עליון של התובעת בעניין הפגיעה כתוצאה מביצוע העבודות (ת/2).

לפיכך עתרה התובעת ליתן את הצווים כמפורט לעיל כנגד הנתבעים וכן עתרה להטלת הוצאות על הנתבע 3 אשר כנגדו ניתן פסק דין ביום 29.12.2011.

הנתבעים מצדם טוענים כי דין התביעה להידחות וכי תביעה זו באה לעולם לאחר מיצוי כל ההליכים הפליליים, הליכי האכיפה המקובלים כנגד הנתבעים והקבועים על פי חוק כך שלמעשה לטענתם מדובר בתביעת סרק שהוגשה בחוסר תום לב מתוך שיקולים ומניעים פסולים ואשר נועדה להפעיל לחץ בלתי הוגן על הנתבעים, שלא כדין. לטענתם אין להם כל קשר לבניה. לטענת הנתבעים בית משפט זה הנו נעדר סמכות לתן את הסעדים המבוקשים נוכח מתן צווים במסגרת הליכי אכיפה שהתבצעו עפ"י חוק. לטענתם, החלקה נשוא התביעה אינה נמצאת בתחומי שמורת הר מירון. הנתבעים מכחישים את הפירוט העובדתי בכתב התביעה, לטענתם התובעת נעדרת סמכות לטפל בבניה המוכחשת לכשעצמה ולכל הפחות אין ולא היה כל צורך בהגשת התביעה שבפני.

הליכים במסגרת התובענה שבפני:

בד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד במסגרתה עתרה לאסור על משיבים או על מי מטעמם להמשיך ולבצע בתחום המקרקעין פעולות בניה וכל פעולה אחרת הפוגעת או העלולה לפגוע בשמורת טבע הר מירון, בהתאם לסעיף 30 לחוק הגנים. עוד עתרה התובעת, להשיב את המצב במקרקעין לקדמותו, כפי שהיה קודם לחודש 12/10 או בסמוך לכך, טרם ביצוע העבודות, בדרך של ביצוע פעולות שיקום במקרקעין, עפ"י הוראות המבקשת ותחת פיקוחה.

ביום 24.3.11 ניתן על ידי צו המניעה כמבוקש. ביום 28.3.2011 התקיים בפני דיון בצו המניעה אליו לא התייצבו הנתבעים, על אף שזומנו כדין. נקבע כי צו המניעה הזמני יוותר על כנו, עד למתן החלטה אחרת. ביום 3.4.11 הגישה התובעת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט בטענה כי על אף צו המניעה המשיכו הנתבעים או מי מטעמם, לבצע בניה במקרקעין. ביום 2.5.2011 הגישה התובעת הודעת עדכון לבקשה, בה טענה כי מאז הגשת הבקשה נוצק גג לקומה השניה של המבנה וכי ביום 27.4.11 הבחין פקח התובעת, בפועל שנמצא במבנה. ביום 12.5.2011 הגישו הנתבעים בקשה דחופה לביטול צו המניעה הזמני. ביום 18.5.2011 הגישה התובעת בקשה למתן פסק דין כנגד הנתבעים בהעדר הגשת כתב הגנה מטעמם במועד. ביום 1.6.11 התקיים בפני דיון במעמד הצדדים, במסגרתו נדונו שלושת הבקשות: הבקשה לפי בזיון בית המשפט, בקשה למתן פסק דין ובקשת הנתבעים לביטול צו המניעה. לדיון זה לא התייצב הנתבע מס' 3. ביום 19.6.11 הגישו הנתבעים כתב הגנה מטעמם. ביום 26.6.2011 ניתנה החלטתי בשלושת הבקשות. הבקשה למתן פסק דין נדחתה, הבקשה לפי פקודת בזיון בתי המשפט התקבלה והנתבעים חויבו בקנס מיידי בסך של 5000 ₪ לטובת אוצר המדינה, קנס בסך 1,000 ₪ לטובת אוצר המדינה בגין כל יום בו יופר צו המניעה הזמני וכן קנס בסך של 1,000 ₪ בגין כל יום בו הנתבעים אינם משיבים את המצב במקרקעין לקדמותו, כפי שהיה ביום 24.3.11. הבקשה לביטול צו המניעה הזמני נדחתה. החלטתי התייחסה לנתבעים 1-2 בלבד לאחר שכאמור, הנתבע 3 לא התייצב לדיון. ביום 19.7.11 הגישה התובעת בקשה להוצאת צו מאסר על הנתבעים 1-2 לפי פקודת בזיון בית המשפט, בטענה כי אלו מפרים את צו המניעה וממשיכים לבנות במקרקעין. הנתבעים 1-2 הגישו תגובתם לבקשה וביום 1.8.2011 ניתנה החלטתי בבקשה, במסגרתה הוריתי על מאסר הנתבעים 1-2 לפרק זמן של שבעה ימים, באם לא יימלאו אחר החלטותיי מיום 26.6.11 ומיום 1.8.11. בקשת הנתבעים לעיון חוזר בהחלטתי, נדחתה. ערעורים שהגישו הנתבעים על החלטותיי מהתאריכים 26.6.11 ו 8.1.11 התקבלו, והתיק הוחזר לצורך קיום דיון במסגרתו תינתן האפשרות לב"כ הנתבעים לחקור את הנתבעים בחקירה חוזרת. ביום 27.11.2011 במסגרת דיון שהתקיים בפני, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה התובעת תמשוך בקשותיה לפי פקודת בזיון בית המשפט בכפוף להתחייבות הנתבעים, שלא לבצע שום פעולת בניה במקרקעין. כן הוסכם כי התביעה כנגד הנתבע 3 תתקבל. ביום 29.12.11 ניתן פסק דין כנגד הנתבע 3. בדיון שהתקיים ביום 29.2.12 הגיעו הצדדים להסכמה כי פסק הדין כנגד הנתבע 3 יוותר על כנו. ביום 8.5.13 התקיים דיון ההוכחות בפני.

מאחר וכאמור ניתן פסק דין כנגד הנתבע 3, פסק זה מתייחס לנתבעים 1-2 בלבד, מלבד פסיקת הוצאות לחובת הנתבע 3.

דיון:

שמורת טבע מוגדרת בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998 :

"שמורת טבע" - שטח שבו נשמרים חי, צומח, דומם, קרקע, מערות, מים או נוף, שיש בהם ענין מדעי או חינוכי, מפני שינויים בלתי רצויים במראם, בהרכבם הביולוגי או במהלך התפתחותם, ואשר שר הפנים הכריז עליו, בהתאם להוראות סעיף 22, שהוא שמורת טבע;

בעניינו כעולה מחומר הראיות שהוצג בפני, הוכח בפני כי המקרקעין נשוא התביעה מהווים חלק משמורת טבע הר מירון. לעניין זה הוצגו בפני המסמכים הבאים:

דבר הכרזת שמורת הר מירון כשמורת טבע בקובץ תקנות 1805 מיום 9.12.195 (נספח ב' לת/1).

מפה שהוכנה על ידי פקח התובעת מר חגי קרבל, עליה מסומנים המקרקעין וממנה עולה כי המקרקעין מצויים בתחומי שמורת הטבע מירון (נספח א' לת/1). חוות דעת מודד מטעם התובעת מר יוסף ג'האד עלי (ת/4) שם צוין כי המבנה נשוא תביעה זו נמצא בתוך שמורת הטבע הר מירון וכי שטח הקונטור של המבנה הוא 202 מ"ר וחוות דעתה של הגב' טליה אורון אקולוגית מרחב

(ת/2 ) בה מצוין כי המקרקעין מצויים בתחומי השמורה.