הרפז נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ ח.פ. 512466723

פסק דין

הנתבעת מנהלת מועדון כושר, ספא ובריאות. התובע היה מנוי על השירותים שמעניקה הנתבעת והוא אף היה לקוח "פרימיום" – מועדף, תקופה ארוכה.

התובע טען כי בשלב מסוים בחודש יולי 2012, הוא הפסיק את החברות אצל הנתבעת. כאן המקום לציין כי לתובע היה תא לשמירת חפצים ("לוקר") שבו הוא שמר את החפצים האישיים שלו, אותם לבש ובהם הוא השתמש עת הגיע לאימונים במתקני הנתבעת. התובע טען כי יום אחד הוא הגיע לקחת את החפצים האישיים שלו מתוך התא, או אז, הוא הבחין שהתא פרוץ וחפציו האישיים אינם שם. התובע ניסה לברר היכן נעלמו החפצים, אולם לאחר חיפוש שנערך על ידי נציגי הנתבעת, לא נמצא הציוד ונאמר לו כי התא רוקן והוא נתרם לצדקה.

כאן המקום לציין כי המינוי של התא הסתיים ביום 2.1.11 כאשר המנוי למועדון עצמו הסתיים ביום 15.7.12. הובהר במהלך הדיון כי החברות במועדון אינה מקנה באופן אוטומטי תא לשמירת חפצים, וקיים תשלום נפרד על שכירות התא.

הנתבעת טענה כי הואיל והמינוי (בתא) של התובע הסתיים בחודש ינואר 2011 והואיל והתובע לא הגיע לקחת את החפצים שבתא למרות שנציגת הנתבעת התקשרה אליו וביקשה ממנו לעשות כן, לקחה הנתבעת את הציוד ושמרה אותו אצלה תקופה של מספר חודשים ולאחר מכן תרמה אותו לצדקה בהיותו ציוד זניח שאין לו ערך ולא היה לו דורש.

בהקשר זה תצוין טענתו של התובע שהעלה בפני, כי הגם שהמינוי על התא הסתיים בחודש ינואר 2011 הוא המשיך להיות מנוי במועדון עצמו והמשיך להגיע ולהתאמן ולהשתמש בתא עד אשר הסתיים המנוי של המועדון עצמו ביום 15.7.12. התובע טען כי למחרת היום בו הסתיים הפנוי, כבר רוקן התא מתוכן.

אני רואה קושי מסוים בהתנהלות הנתבעת, אשר ראתה לרוקן את התא רק לאחר שהסתיים המנוי של התובע במועדון, ולא לפני כן, מקום שגם לפי טענתה המנוי על התא הסתיים בחודש ינואר 2011, דהיינו הנתבעת אפשרה לתובע להמשיך ולהשתמש בתא כל עוד הוא מנוי במועדון. קושי נוסף אני רואה בטענת הנתבעת לפיה לחפציו של התובע לא היה דורש, שהרי אם התובע המשיך לבוא ולהתאמן במתקני הנתבעת עד לחודש יולי 2012, פשיטא כי חפציו היו בתא לפחות עד לתום המועד בו הסתיים המינוי, ואין זה סביר כי התא רוקן לפני כן והתובע לא הבחין בכך. לפיכך, סבירה יותר בעיני גרסתו של התובע מאשר גרסתה של הנתבעת.

אשר לערך החפצים שהיו שמורים בתא, במהלך הדיון שהתקיים בפני, ביקשתי מהתובע לערוך חישוב כיצד הוא הגיע לסכום שצוין על ידו בכתב התביעה בשים לב לכך, כי המדובר הוא בחפצים משומשים. במסגרת הדיון הודה בפני התובע כי הסכום שנקב בתביעתו הינו סכום עבור הפריטים שצוינו על ידו, כחדשים ולא משומשים. עיינתי ברשימת הפריטים שהתובע פרט בכתב התביעה, הגם שפריטים אלה כחדשים ערכם רב, הרי ברי כי השימוש בהם על ידי התובע גרם לכך שערכם יהיה זניח. אני מעריך כי שווים של פריטים אלה הינו הסך של 600 ₪.

במסגרת כתב ההגנה, טענה הנתבעת כי גם אם תתקבל תביעתו של התובע, יש לקזז את עלות שכירות התא למשך התקופה שהתובע השתמש בו ולא שילם בגינו. לפי טענת הנתבעת דמים אלה מסתכמים בסך של 600 ₪.

לאור האמור לעיל, אני מקבל את תביעת התובע באופן חלקי וקובע, כי שלא כדין פעלה הנתבעת עת רוקנה את התא שבו התובע שמר את חפציו ומשום כך, חובתה של הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 600 ₪, שהנם ערך הפריטים לפי ההערכה שקבעתי בפסק הדין. יחד עם זאת, לנוכח טענת הקיזוז אשר הועלתה על ידי הנתבעת, אותה אני מקבל, אני מקזז מתוך הסכום שפסקתי לטובת התובע את הסך של 600 ₪.

והתוצאה היא אפוא, כי חיוב הנתבעת מתקזז מול חיוב התובע, כך שכל צד אינו חייב לשלם סכום כלשהו לצד אחר.

בנסיבות העניין, לא ראיתי לפסוק הוצאות לתובע.

לצדדים האפשרות לערער ברשות על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום ואישור מסירה.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ג, 25 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.