הרמן נ' גולדשטיין ואח'

החלטה

1.בפניי בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים מלהשלים עסקת מכירה של דירת מגורים ברח' שערי משה 2 בירושלים הידועה גם כגוש 30062 חלקה 93. (להלן - הדירה) וכן צו האוסר לבצע כל דיספוזיציה בדירה, וזאת עד להכרעת בית המשפט בבקשת פסק בורר שניתן בבית הדין הרבני. הכוונה בפסק הבורר היא לפסק דין שניתן ביום ח' כסלו תשס"ג 03/12/03 ע"י בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים שעל יד העדה החרדית (להלן – הבד"צ) (נספח 1 לבקשה). פסק הדין האמור, קובע, כי "הדירה שברח' שערי משה 2 י-ם, שייכת ליורשים של ר' משה ארי ברעטלער ז"ל, דהיינו ר' בערל ור' שמואל ברעטלער, ואם יש לגב' גולדשטיין תביעות כספיות נגד המנוח כאשר טענה בכ"ז מרחשון, אזי תתבע אותם בבי"ד, ותביא הוכחות לכך".

2.יוער בראשית הדברים, כי במקביל לבקשה זו הגישו המבקשים גם בקשה לעיקול זמני של הדירה וכן בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום המדינה למשיב 1 ובקשה להורות על תחליף המצאה למשיב 2. כב' הרשם של בית משפט זה, השופט ד' מינץ, נעתר בהחלטה מיום 5/9/10 להטלת עיקול זמני על הדירה. כמו כן נעתר כב' הרשם לבקשה להתיר את התובענה – קרי הבקשה לאישור פסק הבורר - ואת הבקשות הנוספות ובכללם בקשה זו לידי המשיב 1 מחוץ לתחום המדינה. לעומת זאת דחה כב' הרשם את הבקשה לאשר תחליף המצאה למשיב 2 מאחר שלא השתכנע כי יש הצדקה לכך.

3.אקדים ואומר, כי גדר סמכותו של בית המשפט למתן סעד זמני במסגרת בקשה לאישור פסק בוררות תחום בסעיף 29 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968. שכותרתו "צו עיקול וכו'" ואשר באופן מתמיה כלל לא הוזכר ע"י ב"כ המבקשים. הוראותיו של סעיף זה קובעות:

"(א) משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על עיקול נכסי בעל הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבורות; הבקשה יכול שתהיה בעל-פה, ורשאי בית המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה.

(ב) הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחויבים".

4.מהאמור בסעיף עולה לכאורה, כי בית המשפט המחוזי איננו מוסמך ליתן צו מניעה זמני כחלק מאותם סעדים. הדבר גם נלמד בהשוואה לרשימת הסעדים הזמניים המפורטת בסעיף 16 (א) (5) לחוק, אותם רשאי בית המשפט המחוזי לתת תוך כדי הליך הבוררות והם: "עיקול נכסים, עיכוב יציאה מן הארץ, ערובה להמצאת נכסים, מינוי כונס נכסים, צו עשה וצו לא תעשה". (הדגש לא במקור – מ.ה.).

5.אמנם, לכאורה, שורת ההיגיון מחייבת, כי בית המשפט המחוזי יהיה מוסמך לתת כל סעד זמני להבטחת ביצועו של פסק הבוררות. אולם, מאחר שמדובר בסעדים שיש בהם משום פגיעה בזכויות חוקתיות מוכרות כגון, הזכות לקניין והזכות לחירות אישית, הרי שככל שאין הסמכה מפורשת לכך בחוק, אין, לכאורה, בית המשפט יכול ורשאי לתת סעד כזה.

6.אולם, גם אם סברתי, כי בית המשפט מוסמך באופן עקרוני ליתן צו כאמור הרי שבנסיבות המיוחדות של העניין, לא מוצדק לדעתי לתת את הצו. אבהיר טעמיי.

7.מדובר על פני הדברים, בפסק בוררות שנתן בית דין צדק של העדה החרדית ב -3/12/03. פסק הדין, על פי הנטען ע"י המבקשים, נסב על סכסוך ירושה בין המבקשים לבין הגב' גיטה ברטלר, (להלן – האלמנה) שהיא יורשת לכאורה של הדירה על פי צו ירושה. הדירה הייתה בבעלותו של מר משה ברטלר ז"ל (להלן – המנוח), אשר הלך לעולמו ב 1/2/03. עם פטירתו השאיר אחריו המנוח את אשתו ועל פי הנטען את שני בני דודיו המבקשים.

8. יצוין, כי לפי הוראות סעיף 11 לחוק הוראות הירושה, התשכ"ה – 1965 יורש בן זוגו של אדם שלא הניח אחריו צאצאים ויש לו, בעת פטירתו, אחים או צאצאיהם, שני שלישים מעיזבונו. בסעיף 11 (א) (2) לחוק נקבע, כי אם בן הזוג היה נשוי למוריש שלוש שנים או יותר טרם פטירתו והתגורר עמו בדירה הכלולה, כולה או חלקה בעיזבון, נוטל בן הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה.

9.לטענת המבקשים, עקב חילוקי הדעות שנתגלו בינם לבין האלמנה, נחתם שטר בוררים בינם לבין האלמנה וזאת באמצעות אחותה, הגב' גיטה גולדשטיין, אימו של המשיב 1. נטען ע"י המבקשים כי באותה עת טיפלה הגב' גולדשטיין בכל ענייניה של אלמנת המנוח, ששהתה באותה תקופה בארצות הברית, ומכוח יפויי הכוח שבידה חתמה גם על שטר הבוררים.

10. עוד לטענת המבקשים, כבר בדיון הראשון בבית הדין ב - 21/5/03, הורה בית הדין לאלמנה להימנע מלבצע כל דיספוזיציה בדירה עד לבירור העניין ולמתן פסק הדין וכן להפקיד אצלו את דמי שכר הדירה עד לבירור זכויות הבעלות בדירה. ביום 03/9/03 הוציא בית הדין צו מניעה פורמאלי האוסר לבצע כל פעולת רישום העברה, השכרה או מכירה של הדירה וכן הוצאת צו ירושה לגבי הדירה. (נספחים 5 ו-6 לבקשה).

11.האלמנה, מצידה, מצידה פנתה לרשם לענייני ירושה בירושלים וקיבלה לבקשתה צו ירושה (נספח 7 לבקשה). על פי הצו מיום 08/10/03 נקבע, כי חלקו של המנוח בדירה יירשם על שם אלמנתו. בעקבות הצו, ביקשה האלמנה מינוי מנהל עיזבון ע"י הרשם והמשיב 1 הסכים להתמנות למנהל העיזבון. לאחר מינויו, נרשמה ביום 24/2/04 הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין על הדירה לטובתו של המשיב 1 וזאת בגין יפויי כח בלתי חוזר על הבעלות של האלמנה.

12.בעקבות זאת, שבו המבקשים ופנו אל הבד"צ ויידעו אותו על הוצאת צו הירושה. בית הדין בהחלטה מיום 25/2/04 שב וקבע, כי הדירה שייכת למבקשים. (נספח 10 לבקשה).

13.לאחר דברים אלה, בשנים 2004 ו 2005 שבו המבקשים ופנו מספר פעמים לבד"צ אשר נתן שורה של החלטות המופנות אל המשיב 1 ואל האלמנה והאוסרות עליהם לעשות שימוש בדירה וכן מאיימות עליהם בנקיטת סנקציות על פי דין תורה. (נספחים 11 – 18 לבקשה).

14.על אף האמור, ביום 26/10/08 נרשם המשיב 1 בלשכת רישום המקרקעין כבעלים הרשום של הדירה בגין הסכם מכר ללא תמורה בין האלמנה ובינו. ביום 22/6/10 ביצע המשיב 1 עסקת מכר בדירה אשר בעקבותיה נרשמה הערת אזהרה על הבעלות של המשיב 1 בדירה לטובת המשיב 2 וזאת בגין חוזה מכר.

15.הפעם פנה המבקש 1 לבית הדין לענייני ממונות שעל יד הרבנות הראשית בירושלים בתביעה נגד המשיב 2 ובית הדין הוציא במעמד צד אחד צו זמני המורה למשיב 2 להימנע מהשלמת העסקה בכל דרך שהיא וכן לא להעביר את כספי התמורה למשפחת גולדשטיין עד לדיון ולהחלטה בבית הדין. בית הדין קבע מועד לדיון ביום 2/9/10, שלא ברור מן הבקשה אם התקיים.

16.כאמור, גם בהנחה שבית המשפט המחוזי מוסמך לפי סעיף 29 לחוק הבוררות לתת למי שמבקש לאשר את פסק הבורר בין היתר, סעד של צו מניעה זמני, וכאמור הדבר מוטל בספק, יש לבחון האם מתקיימים בנסיבות המקרה התנאים המצדיקים מתן צו כזה. לצורך מתן הצו נדרש בית המשפט לבחון, האם קיימת עילת תביעה רצינית המבוססת על ראיות מהימנות לכאורה. האם במסגרת מאזן הנוחות הנזק שייגרם למבקש הצו אם לא יינתן, עולה על הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד ולבסוף, מאחר שמדובר בסעד מן היושר, האם הוגשה הבקשה בתום לב ובניקיון כפיים וכן אם אין הבקשה נגועה בשיהוי.

17.לטעמי, הגשת הבקשה במקרה דנן נגועה בשיהוי כבד ובלתי מוסבר ודי בטעם זה כדי לדחותה. ראשית, כאמור, כבר בדיון הראשון בפני הבד"צ נתבקש צו מניעה כלפי האלמנה וצו כזה המוכתר בכותרת "צו מניעה ועיקול" אכן ניתן ביום 3/9/03. אולם, על פי הקבוע בסעיף 16 לחוק הבוררות, על מנת שלסעד כזה יהיה תוקף חוקי, על המבקש או על הבורר לפנות לבית המשפט המחוזי על מנת שיוציא סעד זמני כאמור. מבלי להתייחס לתוקפו המוסרי של "סעד זמני" שמוציא בורר במסגרת התדיינות המתקיימת בפניו, ברור שלאור הוראות חוק הבוררות, אין לסעד כזה תוקף משפטי על פי חוקי המדינה, כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט המחוזי.