פסק דין
לפני תביעה קטנה שהוגשה ביום 30.6.09, ובה מבקשת התובעת לפצותה בגין הטרדה נמשכת מצד הנתבעת. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת מתגוררת יחד עם אמה, אשר בהיותה אזרחית ותיקה היא זכאית, מכח חוק, לפטור מלא מתשלום אגרת הטלויזיה.
על אף האמור, לטענתה, בשנים 2008-2009 הוסיפה הנתבעת לשלוח אליה הודעות ובהן דרישה להסדרת חוב בגין אי-תשלום אגרת הטלויזיה. בהודעות שנשלחו אל התובעת בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2008 נכתב, כי בבדיקה שנערכה באגף הגביה נמצא, כי היא טרם הסדירה את תשלום אגרת הטלויזיה לשנת 2008. כן נאמר בהודעה, כי אם לא תסדיר את חובה, תאלץ הרשות להעבירו ל"תהליכי אכיפה" המבוצעים בהליך משפטי, על ידי עורך דין. ועוד נאמר שם, כי ככל שיהיה צורך בנקיטת צעד זה, התובעת היא שתישא בהוצאות המהלך, כלומר: במימון שכר טרחת עורך הדין ובהוצאות המשפט.
עם קבלת המכתבים התייצבה התובעת במשרדי הנתבעת והצהירה, כי היא מתגוררת בדירה אחת עם אמה, הזכאית לפטור מלא מתשלום אגרת הטלויזיה, וביקשה מנציגי הנתבעת לחדול ממשלוח הדרישות לתשלום האגרה. בתגובה, נאמר לתובעת, כי יישלח לביתה נציג של הנתבעת כדי לאמת את טענתה לעניין מגוריה המשותפים עם אמה. ואכן, כעבור חודש ימים לערך, הגיע נציג של הנתבעת לדירתה וביצע את הבדיקה הנדרשת.
חרף כל זאת, הנתבעת הוסיפה לשלוח למענה של התובעת הודעות הכוללות דרישה לתשלום חוב וכן איום בנקיטת צעדים משפטיים נגדה, במידה שלא תסדיר את החוב.
על יסוד האמור, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לחדול ממשלוח הודעות כנ"ל, וכן לחייבה לשלם לה סך של 2,000 ₪, כפיצוי בגין עוגמת נפש והטרדה הרבה שנגרמו לה, ובגין הפסד שעות עבודה.
ביום 17.9.2009 הגישה התובעת בקשה לעדכון סכום התביעה, היות שלדבריה, מאז הגשת כתב התביעה הוסיפה הנתבעת לשלוח אליה דרישות להסדר תשלום החוב, הכוללות, כאמור, איום בנקיטת צעדים משפטיים נגדה. לטענת התובעת, בעקבות קבלת ההודעות, היא שבה והתייצבה במשרדי אגף הגבייה, כדי להתלונן על הטרדה הרבה שנגרמה לה. לאור האמור, ביקשה לעדכן את סכום התביעה ולהעמידו על 5,000 ₪.
הנתבעת טענה להגנתה, כי רק במהלך חודש יולי 2009 התקבלה אצלה פניית התובעת בדבר מגורי התובעת עם אמה. לטענתה, במהלך זמן ההמתנה עד לבירור הפנייה, נשלחה לתובעת התראה נוספת לפני נקיטת צעדים משפטיים נגדה, אולם כבר בחודש אוגוסט 2009 בישרה לתובעת, כי כל החיובים על שמה בוטלו.
על יסוד האמור היא טוענת, כי התובעת הגישה את תביעתה בחוסר תום לב, שכן היא נזדרזה להגישה עוד לפני שפנתה לנתבעת בבקשה לביטול החיוב על שמה מן הטעם המצוין בתביעה. כן היא טוענת, כי גם הבקשה לעדכון סכום התביעה הוגשה בחוסר תום לב, היות שבשלב זה הודיעה כבר לתובעת, כי כל החיובים שהיו על שמה, בוטלו.
מעבר לכך היא טוענת, כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק בשל התנהלות הנתבעת בפרשה, ומן הטעם הזה לבדו, יש לדחות את התביעה.
בדיון שהתקיים ביום 3.2.2010, טענה התובעת, כי לא קיבלה כל הודעה בדבר ביטול החיובים על שמה. נציג הנתבעת אישר, כי בסיום בדיקה שנערכה בעניינה של התובעת, הגיעה הנתבעת למסקנה כי מאחר שהיא מתגוררת עם אמה, שהנה אזרחית ותיקה, היא פטורה מתשלום האגרה. יחד עם זאת, ציין כי אין ברשותו אסמכתא כלשהי או רישום שנעשה בדבר מסירת המידע לתובעת, היות שלדבריו, ההודעה נמסרה לה בעל פה, בעת שהגיעה ביוזמתה למשרדי הנתבעת.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעת שלחה לתובעת מכתבי התראה שלא לצורך, מתוך אדישות למצבה ותוך התעלמות מפניות חוזרות ונשנות של התובעת לחדול ממשלוח ההתראות.
"דו"ח הערות לאזרח" שהוגש במהלך הדיון, מראה, כי הצדק עם התובעת, וכי על הנתבעת היה לחדול ממשלוח ההתראות כבר בחודש ינואר 2008. על פי המפורט בדו"ח, התובעת פנתה אל הנתבעת כבר בחודש ינואר 2008, והודיעה לנציגי הנתבעת כי היא מתגוררת עם אמה, ולכן פטורה מתשלום אגרת הטלויזיה. התובעת התבקשה להמציא לידי הנתבעת העתקי תעודות זהות שלה ושל האם, ובמקביל התחייבה הנתבעת לשלוח נציג מטעמה לבדוק את אמיתות הדיווח.
בחודש אוגוסט 2008 שבה התובעת והתייצבה במשרדי הנתבעת, ודיווחה כי על אף שהודיעה זה מכבר כי היא מתגוררת במחיצת אמה, לא נעשה דבר בעניינה. לטענתה, לא נשלח נציג מטעם הנתבעת לביתה, ובינתיים, היא קיבלה לביתה מכתב התראה נוסף. בעקבות פנייתה זו, צוין על גבי הדו"ח בזו הלשון – "נשלח ביקור בית דחוף ועיכוב לעורך דין".
ואולם, כאמור, בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2008 נשלחו למענה של התובעת מכתבי התראה נוספים. התובעת שבה ופנתה לנתבעת, וכך צוין בדו"ח – "הנ"ל כועסת שהיא מקבלת התראות והיא מחקה לביקור בית" (הטעות במקור – ש.ד).
ביום 26.10.2008, שיגרה התובעת מכתב אל מנהל אגף הגבייה של רשות השידור, באמצעות עורכת דינה, ובו פירטה את השתלשלות העניינים, ודרשה מן הנתבעת לשלוח לביתה של התובעת נציג שיבדוק את טענותיה, ולחילופין – לבטל את חיוביה לתשלום אגרת הטלויזיה. בעקבות פנייה זו, שלחה הנתבעת נציג לבדיקת טענות התובעת. נציג הנתבעת ביקר בביתה של התובעת ביום 27.10.2008, ודיווח: "בביקור שערכתי נמצא כי גרה עם האם... באותה דירה השייכת לאמה...".
בעקבות מסקנות הבודק, ביום 29.10.2008, ציין נציג הנתבעת בדו"ח, כי איחד את תיקיהן של התובעת ואמה. אלא, שכאמור, למרות איחוד התיקים, מכתבי ההתראה הוסיפו להגיע למענה של התובעת גם בחודשים אוגוסט וספטמבר 2009.
מן האמור מתקבל הרושם, כי משלוח מכתבי ההתראה נעשה שלא לצורך. לא זו בלבד שהנתבעת לא פעלה לתיקון המעוות מיד שלאחר פנייתה של התובעת אליה, בחודש ינואר 2008, כפי שצריכה היתה לעשות, אלא שהיא הוסיפה לאיים על התובעת בנקיטת צעדים משפטיים נגדה אם לא תסלק את חובה. למותר לציין את עוגמת הנפש והחרדה הנגרמת לאזרח כתוצאה מקבלת מכתבי התראה מעין אלו.
לעניין זה איני מקבלת את הסבריו של נציג הנתבעת, לפיהם היה על התובעת להתעלם מן המכתבים ולסמוך על הבטחות שניתנו לה בעל פה, כי לא ינקטו נגדה צעדים עד לבירור מלא של העניין. אף איני מקבלת את ההסבר המשתמע מדבריו, כי צורת ההתנהלות של הנתבעת נגזרת מן ההנחה שרבים מן הפונים בבקשה לאיחוד תיקי הגביה עושים כן בכוונת מרמה. לא יעלה על הדעת, כי אזרח המדינה יוחזק כרמאי על ידי הרשות, ומן הטעם הזה בלבד, יאלץ לסבול מהטרדות בלתי פוסקות מצדה.
לכל הפחות היה על הנתבעת להשהות את המשך הליכי הגבייה לגבי התובעת, ולחילופין – לשגר אליה מכתב המאשר כי בקשתה בטיפול וכי במשך כל תקופת הבירור היא פטורה מתשלום החוב. פעולות אלה עשויות היו להפיג את הטרדה ואת עגמת הנפש של התובעת, ועלותן אפסית. הנתבעת לא נהגה כך, ועל כן זכאית התובעת לפיצוי.