הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עיריית ירושלים

פסק דין

הצדדים הסמיכו אותי לפסוק בתביעה על סמך סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 ובלבד שפסק הדין ינומק בקצרה.

ביום 02/11/09 נפל עץ גדול על מכוניתו של התובע 2 (להלן – "התובע"). מדובר בעץ שהיה נטוע בבית ספר השייך לנתבעת. על פי הודעת התובע לחברת הביטוח העץ נפל מחמת רוחות וגשמים. הצדדים הסכימו כי אין ראיה לכך שהעץ היה חולה.

התובעת טוענת כי הנתבעת היה חייבת לדאוג לגיזום סדיר של העץ ובכך היתה מונעת את נפילתו. הנתבעת טוענת כי העץ נפל בשל כוח עליון.

הפסיקה בנוגע לאחריות בגין נפילת עצים מגוונת, וזאת כפונקציה של נסיבות כל מקרה ומקרה. בע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי (תק-על 97(1) 113), נמנע בית המשפט העליון מקביעת נורמה כללית ואחידה בנושא זה, והסתפק בקביעה כי בנסיבות אותו מקרה יש להטיל אחריות על הנתבעת מן הטעם שהיה מדובר בעץ עתיק, ומן הטעם שלא הונהג אצל הנתבעת נוהל פיקוח על עצים. הכלל שהתגבש בפסיקת הערכאות הנמוכות הוא שעל בעליו של עץ מוטלת חובת זהירות מושגית, אך אחריות במקרה קונקרטי תוטל רק כאשר מדובר בעץ שניתן היה לצפות את קריסתו (ראו – תא"מ (שלום ת"א) 22611/08 אלדן נ' נציגות הבית המשותף והאסמכתאות המובאות שם – פורסם באתר דטה חוק ומשפט). בת.א. (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה (תק-מח 2004(3) 1365), נדון מקרה שבו עץ אקליפטוס נפל עקב סערה. בית המשפט פסק כי מכוח היות העירייה בעלים ומחזיק במקרקעין הרי שהיא אחראית לנזקים הנגרמים כתוצאה מנפילות עצים בשטחה. ברם בית המשפט הוסיף כי העירייה יכולה לסתור את "חזקת החובה" אם תראה שעשתה מאמץ ראוי כדי לאתר עצים מועדים לפורענות ולגזום אותם. בת.א. (שלום ת"א) 120516/00 אליצור נ' רשות לשמירת הטבע (פורסם באתר דטה חוק ומשפט), נדון עניינו של עץ פיקוס גדול ורחב בדים אשר לפתע נבקע וחלקו נפל על התובעת ובעלה בעת שהללו נפגשו בגן השלושה. יודגש, כי באותו מקרה לא סבל העץ ממחלה וגם לא היתה סערה ששברה אותו. בית המשפט פסק כי חלה חובת זהירות מושגית על בעל המקרקעין. בית המשפט הוסיף ופסק כי נפילה פתאומית של עץ מקימה חזקת רשלנות כנגד בעל המקרקעין ומכאן שעליו הנטל לסתור את טענת הרשלנות. בנסיבות אותו ענין השתכנע בית המשפט כי הנתבעת התרשלה מאחר והיה מדובר בעץ רחב וגדול אשר היה ניתן לצפות כי יש סכנה שהוא יתמוטט.

במקרה דנא קיימת אי בהירות ראייתית מסויימת, ולפיכך נעתרו הצדדים להצעת בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, מתוך הבנה שהסכום שיפסק ישקף,בין היתר,את אי הבהירות. הנה כך, מצד אחד, העץ נפל עקב סערה שהיא בבחינת כוח עליון. מצד שני, העירייה העידה פקח מטעמה, אשר עדותו סייעה דווקא לתובע. מדובר בפקח אשר תפקידו לפקח על הנעשה במוסדות חינוך בעיר. הפקח כתב בתצהירו כי הוא לא קיבל שום התראה על כך שהעץ עומד להתמוטט, והוא גם הצהיר כי הוא בודק באופן שגרתי את העצים במוסדות החינוך שבאחריותו ודואג לגיזום ענפים פעם בשנה. ואולם, בעדותו הפקח גם הודה שאין לו השכלה בתחום הגננות או האגרונומיה. לדבריו מומחיות זו מצויה אצל אנשי מחלקת שיפור פני העיר, אלא שאלה אחראים רק לנעשה מחוץ למוסדות החינוך. אשר לטענת הפקח בנוגע לגיזום, טענתו אמנם לא נסתרה, ברם הוא העיד כי לאחר התאונה נגזמו העצים, דבר שמעמיד בספק את הטענה שהעצים נגזמו כראוי לפני בוא החורף.

לאור כל האמור, ובהתאם להסכמת הצדדים לפסיקה על דרך הפשרה, אני פוסק כי על הנתבעת לשלם לתובעת 1 סך של 4,500 ₪ ולתובעת 2 סך של 300 ₪. הנתבעת תשיב לתובע את אגרת בית המשפט, וכמו כן היא תשלם לתובעת 1 שכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום, ח' באב תש"ע, 19 יולי 2010, בהעדר הצדדים.