המבקשת סומכת את בקשתה על תנית הבוררות שבסעיף 10 להסכם שנחתם בין כל הגורמים הנזכרים לעיל בחודש יוני 2013 שזו לשונו,
"בכל מקרה של מחלוקת בקשר להסכם זה יכריע כבורר עו"ד _______, אשר יכריע 15 ימים לאחר פניית מי מהצדדים והכרעתו תהיה סופית ומוחלטת. לכל צד יהיו שעתיים להציג את טענותיו וזאת לאחר מסירת תצהירים. כל צד יוכל לחקור את עדי הצד השני שעתיים נוספות..."
3.הוברר כי חרף תנית הבוררות לעיל, הגישה טרנקוויל שתי תביעות פיצויים לבית משפט השלום: האחת כנגד באוהאוס (ת"א 38697-09-15) והשנייה נגד המבקשת (ת"א 4553-12-15). התביעה נגד באוהאוס הסתיימה בפשרה ואילו בתביעה נגד המבקשת הורה בית המשפט השלום בהחלטתו מיום 24.02.2016 על עיכוב הליכים לצורך עריכת בוררות.
4.המבקשת טוענת כי סיימה את תפקידה בעת שהחנויות נמסרו לידי טרנקוויל עוד בחודש ינואר 2015, כי אינה אחראית לפער שבין מועד המסירה המוסכם לבין מועד המסירה בפועל כיוון שפעלה בהתאם להחלטות רוכשי היחידות והמפקח והוראותיהם (כאשר נוכח התנהלות הגורמים השונים, למעשה כלל לא הבשילה חובתה למסור את החנויות). לעמדתה, ככל שלטרנקוויל טרוניות עקב אי הוצאת תעודת גמר המהווה תנאי לאכלוס, עליה להפנותן לדיירים ולנציגם, עו"ד דן להט, המשמש גם נאמן על כספי התמורה, אשר הפרו את חובתם החוזית לפצל את היתר הבנייה של הבניין, באופן שיאפשר הוצאת היתר נפרד עבור החנויות, ומשהבקשה שהגישו נדחתה בידי גורמי התכנון. בנסיבות אלו, סבורה המבקשת כי נדרש שהדיירים יקחו חלק בהליך הבוררות, מעין צדדי ג' וזאת על מנת לרכז את ההליכים ולמנוע הכרעות סותרות.
5.טרנקוויל לא מתכחשת להחלטת בית משפט השלום לפיה היא נדרשת לנהל את תביעתה נגד המבקשת במסגרת בוררות, אלא שלשיטתה תכליתו של ההליך הנוכחי אינה אלא עיכוב תחילתו של הליך הבוררות וסרבולו, משהמבקשת מודעת לכך שניסיונותיה שלה לנהל בוררות בהשתתפות הדיירים לא עלו יפה, ולכן פנתה לבית משפט השלום. משדבר לא השתנה, סביר שכל הוראה בדבר צירופם של הדיירים להליך הבוררות תמנע השלמתו, ולמצער תעכבו זמן רב. לטענתה, המבקשת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, עת במסגרת הליך קודם, טען ביניים שהגיש עו"ד להט בכובעו כנאמן (ה"פ 21561-12-15), סירבה להליך בוררות ויש לראות בה כמי ששינוי טעמה באשר לפורום המתאים לדיון נעשה מטעמים טקטיים גרידא. עוד נטען על ידה כי הסעד הנתבע על ידה בתביעה שאמורה להתברר בהליך הבוררות הוא פיצוי מוסכם כספי מוסכם אותו התחייבה המבקשת לשלם לטרנקוויל בהינתן הפרה, סעד שאין בו משום השפעה ישירה על הדיירים.
6.הדיירים טוענים כי אין כל צורך בהשתתפותם בהליך שעניינו תביעתה של טרנקוויל נגד המבקשת. הדיירים מצהירים שגם בכוונתם שלהם, עת יתבררו מלוא הנזקים הנוגעים למעשים ומחדלים של המעורבים בהסכם, בכלל זה האיחור במסירת הדירות, להגיש תובענות נגד הגורמים הרלוונטיים, ובהם המבקשת, שעוולה כנגדם במעשים ומחדלים שונים. לדידם, חיובם להשתתף בבוררות "כוללת" כעת, עשוי למנוע מהם להגיש תביעותיהם, ולמצער להגבילן לנזקים שנתגלו עד עתה, כך שממילא יידרשו בהמשך הליכים נוספים. בגין נזקים שיתגלו או יתגבשו לאחר מכן.
7.דין הבקשה להתקבל.
השאלה האמתית הטעונה הכרעה אינה קיום בוררות בין המבקשת לבין טרנקוויל שהרי אין מחלוקת כי תנית הבוררות עליה נסמכת המבקשת אותנטית ותקפה, וכי בית המשפט כבר קבע כי הסכסוך ביניהן מקומו להתברר בבוררות. המחלוקת מצומצמת לשאלת צירופם של הדיירים לבוררות זו.
נותר אפוא רק לבחון האם גם על הדיירים ליטול חלק מהליך הבוררות.